בס"ד
שיחרור בדיבור / לפרשת
שלח לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
בסיכום חטא המרגלים
מודיע ה' למשה על עונשם הנורא של העם והמרגלים – 40 שנות נדודים ומות הדור ההוא.
העונש נאמר בלשון שבועה (יד, לה):
אֲנִי ה'
דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים
עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:
הקב"ה נשבע למשה על
קיום עונשם של ישראל, והוא מוסיף מעין איום, שאם לא יעשה את עונש כילוי הבוכים
בגלל המרגלים, הוא יעשה משהו...אבל לא כתוב מה. רבינו עומד על כך (אות ה):
ראוי להעיר על יתור זה:
כי מי לא ידע שה' הוא הגוזר ומקיים? וגם אומרו 'אם לא זאת אעשה' הוא חסר גזרה, כי
לא הגיד מה יהיה אם לא יעשה להמיתם במדבר?
כדי להסביר זאת, מקדים
הרב יסוד חשוב. ישנו מנגנון מסויים שקיים בנפש האדם, והוא קיים גם אצל הקב"ה
בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם":
ויתכן כי הנה נתפרסם
הדבר שכאשר יטור איש אל רעהו איבה על איזה רע שהרע לו, הנה אם העלה משטמתו על דל
שפתיו אז לא יעשה מאומה רע, כי תשכך חמתו בדברו. אך אם ישטמהו בלבו ויכחידנה תחת
לשונו אז קרוב הדבר לנקום ממנו את נקמתו באין מעצור.
הדיבור על גורמי מתח
ועצבנות מרגיע את האדם. כשאדם מספר על דאגותיו וכאביו, הדבר מוריד ממנו לחץ נפשי. מסתבר
שכן היא התוצאה גם בדיבור על תוכניות: אדם שמספר על תוכניותיו, מוריד את הלהט לעשייתן
ברמה זו או אחרת. גם אם אדם מתכנן לפעול מתוך כעסו והוא מדבר על כך, הוא מאוורר את
כעסו ומרגיע אותו. הרב מביא ראיות לכך:
כי על כן נאמר אצל יעקב "וישטום
עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו יקרבו" וגו' ירצה שהמשטמה לא העלה אותה על
דל שפתיו, רק היתה טמונה במצפוני לבו, ולכן רבקה בידעה רוע תכונתו ומבין ריסי
עיניו הבינה בדברים כי מתאנה הוא לו, וידעה נאמנה שכה יעשה וכה יוסיף להמיתו, ולכן
יראה לנפשו וציוותו לברוח חרנה עד שוב אף אחיו ממנו.
עשו רוצה לפגוע ביעקב אחיו, והוא אינו מוציא זאת
בפיו. רבקה המבינה זאת חוששת מעוצמת המכה, ומבריחה את בנה. התורה מעידה כי המזימה
היתה "בליבו", מה שמעיד על עצמת המכה הצפויה.
לעומת זאת, בחטא העגל
מידת הרחמים מתגלה דווקא בדיבור על איום של הקב"ה אחרי חטא העגל:
וכי על כן נאמר ג"כ
במעשה העגל "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ירצה כי נחם ה' יען
אשר 'דיבר' בפיו ית' הגזרה באומרו "הרף ממני ואשמידם", ובדבורו זה חמת
המלך שככה.
התורה אומרת שה' דיבר על
מה שתכנן לעשות, ולכן העונש על חטא העגל לא היה מיידי ועוצמתי, אלא מהול ברחמים.
זאת לעומת גזירת חורבן
בית המקדש:
אבל אצל חורבן הבית נאמר
"עשה ה' אשר זמם" שלא הוציא הגזרה מפיו ית' על כן עשה ה' מה שחשב.
שם ה' 'זמם', ולכן החימה
העצורה נשפכה בעוצמה, בעוונותינו.
לאור כל הנ"ל, דברי
ה' מובנים יותר:
ולזה אמר "אני ה'
דברתי", והוצאתי הגזרה מפי, זאת תהיה להם תקווה טובה ש"אם לא" רצוני
לומר שאם לא דברתי והוצאתי הגזרה מפי, ומלבא לפומא (=מהלב לפה) לא גליתי - אז "זאת
אעשה" איתם כלה ש"במדבר הזה יתמו" בעולם הזה, ונוסף עוד "ושם ימותו"
לעולם הבא, ותהי תבוסתם שלמה גם בבא! מה שאין כן כעת כי "אני ה' דברתי"
והעליתי הגזרה מפי, בזאת שככה חמתי ולא אעשה חרון אפי בשלמות לכלותם בזה ובבא, ורק
יספיק להם עונש מיתת הגוף ויזכו לחיי עולם הבא.
היתה אפשרות לעונש חמור
יותר: גם בעולם הזה (למות במדבר) וגם לעולם הבא (להתנתק מן הנצח). זו הגזירה שהיתה
חלילה יוצאת לפעול אם הרצון היה נשאר רק ברצונו יתברך. אבל הקב"ה
"מדבר" ומגלה את רצונותיו, ולכן גם למתי המדבר יש חלק לעולם הבא, והעונש
ממותק ברחמים.
מסיים הרב, שלפי דבריו
גם הטעמים של הפסוק מסתדרים כפתור ופרח:
ולפירוש זה ימתק לחך טעם
פסק הבא במלות "אם לא" והוא עזר גדול לפירושנו בחסד עליון.
בפסוק הנ"ל מופיע
הטעם "פסק" (|) אחרי המילה "לא", הדבר מחזק את פירוש הרב, שכך
יש לקרוא את הפסוק: אני ה' דברתי (ולכן רק ימותו כאן ולא בעולם הבא) אם לא (אדבר),
אז חלילה המחיר יהיה כבד יותר: במדבר הזה ייתמו – עולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא.
יש ביסוד שהרב לימדנו גם
משמעויות נוספות, לדוגמא לעניין "אמור מעט ועשה הרבה", שכעת מובן שהעשיה
המרובה היא כמעט תוצאה של הדיבור המועט, וכן לעניין עבודה רוחנית שנעשית בהצנעה,
שמעוררת בעירה פנימית דקדושה, ללא קירור על ידי דיבור.
ואידך – זיל גמור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה