שמחה שאינה פוסקת!

 

בס"ד

שמחה שאינה פוסקת! / לפרשת ראה / מתורת רבינו שמואל טייב זצוק"ל

מצוות השמחה מלווה את היהודי בכל מצווה ומצווה. התורה ממקדת את הציווי על השמחה דווקא בהקשר של החגים, ובמיוחד בסוכות (טז, טו):

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

אל מול עיני רבינו עומד הכלל החז"לי (למשל בתלמוד ירושלמי ברכות ט, ה( "אכין ורקין מיעוטין", כלומר המילים 'אך' ו'רק' באו למעט מהמשמעות של הציווי שנאמר. אם כן יש לברר גם אצלנו: מהו המיעוט שבשמחה הרמוז בפסוק "והיית אך שמח"?

כותב רבינו בהסברו השני (אות יח):

וגם המיעוט בא להורות מאמר החכם שאין רע מוחלט בעולם ואין טוב מוחלט בעולם שאין טוב שאין כרוך בעקבו רע ואין רע שלא יהיה כרוך בעקבו הטוב,

ישנה תובנה המסתובבת בעולם שעולמנו מורכב מטוב שבהכרח מעורב בו רע, וברע שבהכרח מעורב בו טוב. במציאות כזו עלול האדם לחשוש מקיום מצוות השמחה.

ולזה בא האלהים לבשר לאיש הישראלי המצווה ממנו ית' לשמוח בשמחת החג לבל יחוש לתוגה הבאה בטבעו אחר השמחה כי אני ערב לך שלא תהיה אך שמחה בלתי תוגה אחריה (נחמיה ח, י) "כי חדות ה' היא מעזכם" לבל תאונה אליך רעה.

שמחה של מצוה היא שמחה שאין אחריה תוגה וצער. זו אינה שמחה המעורבת בעצב וצער, מכיוון שמקורה הוא עליון ואלוקי. הרב מזכיר פסוק בנחמיה המתאר את בכיים של עם ישראל בעקבות דברי התוכחה הנאמרים להם. העם בוכה, ונחמיה מנחם אותם: לכו כעת לשמוח. זוהי שמחה של קרבה לה', של תיקון ושל התקדמות.

לפי זה מסביר רבינו פסוק בתהילים (סח, ד):

וזה לי כוונת המשורר "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", אשר מלבד הכפל עוד אומרו "וישישו בשמחה" בלתי מובן. ולפי מכווננו יאמר כי בא לתת ההבדל שבין שמחת הרשעים לשמחת הצדיקים, כי שמחת הרשעים היא עדי רגע ואחריה תוגה, לא כן שמחת הצדיקים ש"ישמחו ויעלצו לפני אלהים" ועוד "ישישו" באותה "שמחה", שלא תפסק מהם ונגע לא יקרב באהליהם ולא יאונה לצדיק כל און.

הפסוק בתהילים מדבר על שמחת הצדיקים בשני חלקיו, ולא ברור מה בא החלק השני להוסיף על החלק הראשון? ועוד לא ברור מהי הכפילות בחלק השני "וישישו בשמחה"?

לפי הקדמתו של הרב הדבר מובן כעת: שמחת הצדיקים היא לפני ה', ולכן היא אינה רגעית וחולפת, אלא עוד "וישישו בשמחה", באותה שמחה תמשיך שמחתם להתחדש ולהתגבר עוד ועוד.
שנזכה לשמוח בשמחה של מצווה!

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

כיבוד הורים - מצוה 'שמעית' או 'שכלית'?

 

בס"ד

כיבוד הורים-מצווה שמעית או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.

אגב, נשים לב שאין קשר בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן, אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.

האם מצוות כיבוד הורים היא שמעית או שכלית?

מדייק רבינו מן הכתוב (אות כג):

כבד את אביך וגו' כאשר צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.

מקובל לומר שמצוות כיבוד הורים הוא שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך ברורים מאליהם.

הראיה היא מאיוב, אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.

חיי עולם הזה עלולים להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:

וכמאמר החכם העולם הזה הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.

העולם הזה אינו קל. החוויות המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו, לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם בעולם: הוריו.

ומזה ימשך להקל בכבוד יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!

כאיוב המקלל את יום היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל צרותיו?

בהקשר זה התורה מחייבת כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:

וע"כ צוה "כבד וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.

כאשר ציוך – בכל מקרה, וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא מגיע.

ויהי רצון שנזכה לכבד את הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!

משה רבינו - ה"הסדרניק" הראשון?

 

בס"ד

משה רבינו – ה"הסדרניק" הראשון? / לפרשת דברים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לפני נאומו של משה רבינו התורה מקדימה פרטים רבים ביחס למקום ולזמן של אמירת הדברים לפני העם. בין הפרטים המופיעים (א, ד–ה):

(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

מהי המשמעות של הסמיכות שבין ביאור התורה, לבין הניצחון על 2 המלכים הענקים, סיחון ועוג?

כותב רבינו (אות ב):

הקושי מורגש, כי מה בצע להודיענו שהדברים אשר דבר היו אחרי הכותו את סיחון ועוג? ויתכן שהדברים מגיעים למה שאמרו ז"ל (בבלי, עבודה זרה, יז ב) "אי ספרא לא סייפא אי סייפא לא ספרא", ובאמת בטבע המציאות בל תמצא איש נבון מבקש דעת וידו אוחזת בחרב ללמד ידיו לקרב לצאת לקראת נשק,

תירוצו של הרב בנוי על כלל שאמרו חכמינו במסכת ע"ז: אין הימצאות של גדלות בתורה עם יכולת לוחמה, וכהסברו של רבינו חננאל (טוניסיה, המאה ה-11):

אמר להו (ר' אלעזר בן פרטא): דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף. שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני בעל סייף (גם) איני חכם שונה (=מלמד).

התלמוד מספר שם על תפיסתו של ר' אלעזר בן פרטא על ידי הרומאים. הם חושדים בו שהפיץ תורה וגם גנב. ר' אלעזר אומר להם: אצלנו בעם ישראל אין מצוי אדם מלמד תורה, שהוא גם אומן לחימה.

כל זה נכון לכלל הציבור. משה רבינו מציג מודל אחר:

ובא הכתוב להגיד שבחו של משה שהיה ספרא וסייפא כאחד כי "דבר משה אל בני ישראל" ובעת היותו מלמד אותם חקים ומשפטים זה היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן" ואז אחר כלותו מעשות כל אלה, עזב והניח ידו מן החרב, ואחז בספר תורת האלהים ללמד לעמו תורה ומצות, באופן כי זכה להיות ספרא וסייפא כאחד אשר לא כל אדם זוכה לזה.

התורה מתארת לנו את מעלת משה ושלימותו, גם בדברים הנראים כהופכיים זה לזה במבט רגיל. הקשיחות המלחמתית מול העדינות העיונית מופיעות באישיותו של משה, ללא כל סתירה ביניהן.

חיבור מיוחד זה יופיע בדברי חז"ל גם על דוד המלך, "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח), המתואר כמי שנוהג ברכות בזמן לימודו בתורה, וקשוח עד כלות בצאתו לקרב.

האם נשמותיהם של משה ודוד מופיעות מחדש עם התקדמותו של תהליך הגאולה?