בס"ד
משה רבינו – ה"הסדרניק"
הראשון? / לפרשת דברים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
לפני נאומו של משה רבינו
התורה מקדימה פרטים רבים ביחס למקום ולזמן של אמירת הדברים לפני העם. בין הפרטים
המופיעים (א, ד–ה):
(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת
סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ
הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן
בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
מהי המשמעות של הסמיכות שבין
ביאור התורה, לבין הניצחון על 2 המלכים הענקים, סיחון ועוג?
כותב רבינו (אות ב):
הקושי מורגש, כי מה בצע
להודיענו שהדברים אשר דבר היו אחרי הכותו את סיחון ועוג? ויתכן שהדברים מגיעים למה
שאמרו ז"ל (בבלי, עבודה זרה, יז ב) "אי ספרא לא סייפא אי סייפא לא ספרא",
ובאמת בטבע המציאות בל תמצא איש נבון מבקש דעת וידו אוחזת בחרב ללמד ידיו לקרב
לצאת לקראת נשק,
תירוצו של הרב בנוי על
כלל שאמרו חכמינו במסכת ע"ז: אין הימצאות של גדלות בתורה עם יכולת לוחמה,
וכהסברו של רבינו חננאל (טוניסיה, המאה ה-11):
אמר להו (ר' אלעזר בן
פרטא): דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף. שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני
בעל סייף (גם) איני חכם שונה (=מלמד).
התלמוד מספר שם על
תפיסתו של ר' אלעזר בן פרטא על ידי הרומאים. הם חושדים בו שהפיץ תורה וגם גנב. ר'
אלעזר אומר להם: אצלנו בעם ישראל אין מצוי אדם מלמד תורה, שהוא גם אומן לחימה.
כל זה נכון לכלל הציבור.
משה רבינו מציג מודל אחר:
ובא הכתוב להגיד שבחו של
משה שהיה ספרא וסייפא כאחד כי "דבר משה אל בני ישראל" ובעת היותו מלמד
אותם חקים ומשפטים זה היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן"
ואז אחר כלותו מעשות כל אלה, עזב והניח ידו מן החרב, ואחז בספר תורת האלהים ללמד
לעמו תורה ומצות, באופן כי זכה להיות ספרא וסייפא כאחד אשר לא כל אדם זוכה לזה.
התורה מתארת לנו את מעלת
משה ושלימותו, גם בדברים הנראים כהופכיים זה לזה במבט רגיל. הקשיחות המלחמתית מול
העדינות העיונית מופיעות באישיותו של משה, ללא כל סתירה ביניהן.
חיבור מיוחד זה יופיע
בדברי חז"ל גם על דוד המלך, "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח), המתואר
כמי שנוהג ברכות בזמן לימודו בתורה, וקשוח עד כלות בצאתו לקרב.
האם נשמותיהם של משה
ודוד מופיעות מחדש עם התקדמותו של תהליך הגאולה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה