בס"ד
שמחה שאינה פוסקת! /
לפרשת ראה / מתורת רבינו שמואל טייב זצוק"ל
מצוות השמחה מלווה את
היהודי בכל מצווה ומצווה. התורה ממקדת את הציווי על השמחה דווקא בהקשר של החגים,
ובמיוחד בסוכות (טז, טו):
שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג...וְהָיִיתָ
אַךְ שָׂמֵחַ
אל מול עיני רבינו עומד
הכלל החז"לי (למשל בתלמוד ירושלמי ברכות ט, ה( "אכין ורקין מיעוטין", כלומר המילים 'אך'
ו'רק' באו למעט מהמשמעות של הציווי שנאמר. אם כן יש לברר גם אצלנו: מהו המיעוט
שבשמחה הרמוז בפסוק "והיית אך שמח"?
כותב רבינו בהסברו השני
(אות יח):
וגם המיעוט בא להורות
מאמר החכם שאין רע מוחלט בעולם ואין טוב מוחלט בעולם שאין טוב שאין כרוך בעקבו רע
ואין רע שלא יהיה כרוך בעקבו הטוב,
ישנה תובנה המסתובבת
בעולם שעולמנו מורכב מטוב שבהכרח מעורב בו רע, וברע שבהכרח מעורב בו טוב. במציאות
כזו עלול האדם לחשוש מקיום מצוות השמחה.
ולזה בא האלהים לבשר
לאיש הישראלי המצווה ממנו ית' לשמוח בשמחת החג לבל יחוש לתוגה הבאה בטבעו אחר
השמחה כי אני ערב לך שלא תהיה אך שמחה בלתי תוגה אחריה (נחמיה ח, י) "כי חדות
ה' היא מעזכם" לבל תאונה אליך רעה.
שמחה של מצוה היא שמחה
שאין אחריה תוגה וצער. זו אינה שמחה המעורבת בעצב וצער, מכיוון שמקורה הוא עליון
ואלוקי. הרב מזכיר פסוק בנחמיה המתאר את בכיים של עם ישראל בעקבות דברי התוכחה
הנאמרים להם. העם בוכה, ונחמיה מנחם אותם: לכו כעת לשמוח. זוהי שמחה של קרבה לה',
של תיקון ושל התקדמות.
לפי זה מסביר רבינו פסוק
בתהילים (סח, ד):
וזה לי כוונת המשורר "וצדיקים
ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה", אשר מלבד הכפל עוד אומרו "וישישו
בשמחה" בלתי מובן. ולפי מכווננו יאמר כי בא לתת ההבדל שבין שמחת הרשעים לשמחת
הצדיקים, כי שמחת הרשעים היא עדי רגע ואחריה תוגה, לא כן שמחת הצדיקים ש"ישמחו
ויעלצו לפני אלהים" ועוד "ישישו" באותה "שמחה", שלא תפסק
מהם ונגע לא יקרב באהליהם ולא יאונה לצדיק כל און.
הפסוק בתהילים מדבר על
שמחת הצדיקים בשני חלקיו, ולא ברור מה בא החלק השני להוסיף על החלק הראשון? ועוד
לא ברור מהי הכפילות בחלק השני "וישישו בשמחה"?
לפי הקדמתו של הרב הדבר
מובן כעת: שמחת הצדיקים היא לפני ה', ולכן היא אינה רגעית וחולפת, אלא עוד
"וישישו בשמחה", באותה שמחה תמשיך שמחתם להתחדש ולהתגבר עוד ועוד.
שנזכה לשמוח בשמחה של מצווה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה