בס"ד
כיבוד הורים-מצווה שמעית
או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת
סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי
שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך
מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.
אגב, נשים לב שאין קשר
בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן,
אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.
האם מצוות כיבוד הורים
היא שמעית או שכלית?
מדייק רבינו מן הכתוב
(אות כג):
כבד את אביך וגו' כאשר
צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים
העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד
הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם
הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.
מקובל לומר שמצוות כיבוד
הורים הוא
שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר
טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא
שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך
ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך
ברורים מאליהם.
הראיה היא מאיוב,
אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית
האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.
חיי עולם הזה עלולים
להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:
וכמאמר החכם העולם הזה
הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן
וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך
בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים
וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.
העולם הזה אינו קל. החוויות
המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו,
לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם
בעולם: הוריו.
ומזה ימשך להקל בכבוד
יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!
כאיוב המקלל את יום
היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש
בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל
צרותיו?
בהקשר זה התורה מחייבת
כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:
וע"כ צוה "כבד
וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך
ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.
כאשר ציוך – בכל מקרה,
וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא
מגיע.
ויהי רצון שנזכה לכבד את
הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה