על הדרך להדריך

על הדרך להדריך / לפרשת ויקרא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש ויקרא פותח את עם ישראל לחיים חדשים, בהם ישנו בית לכבוד ה', במרכז החיים של העם. משה רבינו ע"ה מצטווה להדריך ולהורות לעם ישראל, מהם הקרבנות, על מה מביאים אותם, ממה מביאים, ועוד.

ההדרכה מתחילה במילים (ויקרא א,ב):

ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, וגו'

רבינו מוהרח"ך שואל, מדוע התורה נוקטת כאן שתי לשונות: דיבור ואמירה? למה לא נאמר כאן "דבר..ודברת", או "אמור...ואמרת"? הרב מציע שני כיוונים, שיש בהם כדי ללמדנו כיצד פונים לאנשים שונים באופנים שונים המתאימים להם:

(א, ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. יש לפרש "דבר" דברים קשים אל האנשים החשובים כי האנשים החשובים אינם קצים בתוכחת, אבל שאר המון העם צריך להוכיחם במתק שפתים, וזהו ואמרת אליהם אמירה רכה.

הרב מחלק בין שני סוגי האנשים: החשובים, והשאר. "חשובים" משמעותו כאן אנשי מעלה. אנשים כאלה, אוהבים את התוכחות. "הוכח לחכם – ויאהבך" (משלי ט,ח). הם יודעים שאדם לא רואה נגעי עצמו, וממילא הם נעזרים בסביבתם כדי לקבל משוב. לדעת מה לתקן, וכיצד להתקדם. להם מתאים "דיבור", שבדרך כלל משמעותו הוא, מסר חריף וברור יותר. אמנם לציבור שעלול להפגע מהביקורת, יש להעיר בעדינות יותר, "ואמרת".

יסוד נוסף בדרך ההדרכה:

אי נמי (=או גם), במה שידוע מהמפרשים ז"ל על פסוק [משלי ט, ח] "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שיוכיח לחכם בפני הלץ "למה עשית כך וכך", הגם שהוא לא עשה כלום, ואז יתפעל הלץ, בידעו שהדברים שייכים לו ואז ישוב "ויאהבך" שלא ביישת אותו. וזה שאמר "דבר אל בני ישראל" החשובים, ועיקר האמירה שלך היא "אליהם" אל ההמונים וכנזכר לעיל.

פשט הפסוק במשלי הוא, שחכם אוהב התוכחות, והלץ שונא אותן, ואת המוכיח. היו שהציעו חידוש בפשט: "אל תוכח לץ" – בצורה ישירה, "פן ישנאך". מה הדרך? "הוכח" – לפני הלץ, "לחכם" על פשעיו של הלץ, כאילו החכם הוא זה שחטא, "ויאהבך" – הלץ! כי הוא מבין את טעותו, בלי שזה הוטח בו.

כך גם לימד משה: הוא הדריך ועודד את החשובים, ותוך כך הבינו גם הפשוטים את הדרך הנכונה לעבודת ה' במשכן.

לפעמים אנו מוצאים צורך להסב את תשומת הלב של אדם מסויים, להדרכה מסויימת. יהיו נא דברי רבינו אלה נר לרגלינו.