מצוות תוכחה בגישה נכונה / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
מצוות התוכחה באה להגן
על הסולידריות הרוחנית של העם, שילך בדרכה של תורה. רבינו מוצא רמזים בפסוקים,
לאופן ולגישה למצווה זו.
דבר ראשון, בחן עצמך
(מנחת כהן, יט,יז):
הוכח תוכיח את עמיתך.
בתחילה הוכח את עצמך ואח"כ תוכיח את עמיתך כמ"ש התקוששו וקושו קשט עצמך
ואח"כ קשט אחרים שלא יאמרו לו טול קורה וכו'.
האם אתה ראוי להוכיח על
עבירה זו? או שמא אתה גם חלילה נגוע באותו עניין? היעילות של ביקורת הבאה מאדם
הנקי מאותו עניין, גבוהה יותר, ומתיישבת יותר על הלב.
גם אופן אמירת הדברים
רמוז כאן:
(יט, יז) ל'א תשנ'א א'ת
אחי'ך בלבב'ך הוכ'ח תוכי'ח. סופי תיבות, גימטריה נח'ת. שיוכיח את חבירו בנחת
ובכבוד כדי שיהיו דבריו מתקבלים.
אם ניקח את האותיות
האחרונות במילים הנ"ל, נראה כי הגימטריה שלהן 458, כמו "נחת", ובזה
רומזת התורה כי את דברי התוכחה יש לומר ברוגע וביישוב הדעת, וגם זה מועיל לקבלת
הדברים.
מה נעשה אם האדם אינו
בקרבתנו כדי להוכיחו? כיצד עלי לגשת לאירוע בו חטא יהודי אחר?
הוכח תוכיח את עמיתך ולא
תשא עליו חטא. דאם הוא לפניך "תוכיחנו", ואם אינו לפניך "לא תשא
עליו חטא", שלא תדון את חבירך עד שתגיע למקומו אלא הוי דן אותו לכף זכות.
להשאר במחשבות שליליות
על יהודי אחר – זה לא טוב. אם אתה יכול להוכיחו שכן הוא בקרבתך, ודרך זה לברר אם
היתה טעות מצידו או מצידך (עיין רמב"ן), עשה זאת. אולם אם הוא אינו כאן – אל
תשאר עליו עם רושם שלילי, אלא תדון אותו לכף זכות. אם לא ניתן (מסיבות שונות, שאין
המקום להאריך בהן), אל תדון אותו, שכן אינך יודע כיצד היית נוהג במקומו.
לצד התוכחה, יש גם דגשים
על יחסי הקרבה שבעם ישראל: הרב עומד על כך שישנם שני ציוויים בפסוק: מצוה להוכיח, והאיסור
לשנוא. מדוע איסור השנאה מופנה ל"אח", וציווי התוכחה לחבר,
ל"עמית"?
לא תשנא את אחיך בלבבך
הוכח תוכיח את עמיתך. בתחילה כתיב אחיך ולבסוף כתיב עמיתך, משום דאחיך, רצונו לומר
קרובך,...וידוע מה שאמרו ז''ל דהקרובים מתוך שאהבתם מרובה שנאתם מרובה,
להיות קרובים ובאהבה -
הוא אתגר לא פשוט, כידוע. לעיתים אנו פוגעים בצורה הקשה ביותר, דווקא באלה הקרובים
אלינו ביותר. מתוך קרבתנו, לבנו גס בהם, ואיננו שמים לב לכל מילה היוצאת מפינו.
מצבים אלה דורשים אזהרה מיוחדת:
ולכך אשמעינן קרא (=ולכן
השמיענו הפסוק), דגם "אחיך" שהוא "קרובך", דעל פי הטבע תהיה
שנאתם מרובה, אפילו הכי (=אפילו כך) לא תשנא,
דבר נוסף: כאשר הקרוב
אלי מתנהג בצורה לא ראויה, אני גם מתבייש ומתפדח. טבעי הדבר שאוכיח אותו. אולם, מה
לגבי יהודי אחר, שלכאורה איני קשור למעשיו המביכים? מחדשת התורה:
ולבסוף אמר
"עמיתך" ולא "אחיך", דאם כן, הייתי אומר דוקא קרובו הוא
דמחוייב להוכיחו, משום דהבזיון מגיע לו לעצמו ממה שעושה קרובו, ולכך אשמעינן קרא
(=לימדנו הפסוק), דאפילו "עמיתך" שאינו "קרובך", חייב
להוכיחו.
הדאגה והאכפתיות מקיפה
את כל עם ישראל, ולכן יש להוכיח באופן הנכון גם יהודי שאינו קרובי.
שילוב ההנחיות וההדרכות
הללו, עם הדאגה למצבו הרוחני של הכלל, יביאו לתוצאות מיטביות של חברה העובדת את ה'
יחד, באהבה.
שבת שלום,
רועי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה