שיר השירים בליל הסדר!

 שיר השירים בליל הסדר / לשבת הגדול / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

שבת הגדול, שבת בה ריח הגאולה נהיה מוחשי יותר, עם קשירת השה לכרעי המיטה, לקראת יום היציאה, ט"ו בניסן. היציאה ממצרים מהווה נקודת ציון היסטורית לעם ישראל ולאנושות כולה, כסמל לכך שניתן , ואף ראוי לשאוף, לצאת ממצבי משבר, קושי ומיצר.

בדברי ה' למשה, בתחילת פרשת וארא, נאמר כך:

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים איתם ואזכור את בריתי (שמות ו,ה)

ה' שומע את צעקת ישראל, ומתוך כך מושיע את ישראל. אין כאן תיאור נקודתי של האירוע הגדול וההיסטורי ההוא, אלא הגדרת דרך פעולה לקירוב הפתרון בסייעתא דשמיא. הפעם נראה את דברי הרב בספר דרשותיו דרכי משה, חלק ב', בדרשה על פרשת וארא:

ילא כל הגיון וייעף כל רעיון, לספר לחשוב מחשבות בכל התלאה אשר מצאה הבת ירושלים, הבת העדינה, מיום גלותה מעל אדמתה עד היום הזה. איה סופר? איה שוקל? איה מזכיר? אשר יוכל לשפות עלי גליון, אחת מאלף אלפי אלפים, רדיפות ורציחות, אשר סבוה סבבוה, עריצי גויים, מצרים, עמלק, פלשתים, עמון, מואב, אשור, בבל, רומא, בכל רעמי גבורותיהם וכלי נשקיהם, נלחמו בה ברב עז וחימה שפוכה, ואחרית דבר המה כרעו נפלו, וגלי ים הזמן שטפם באפו. אך היא בתקותה הכבירה ואמונתה אשר לא תמוט לנצח, נצבה כמו נד בעצם תומה תקפה וגבורתה, ותשם כל סערות תימן למשחק, וכל סופות נגב לקלסה, וכל גלי ימים זועפים לא הנידו עמדתה כי ה' אלהיה עמה, והוא נתן ועוד ייתן עז ותעצומות לה עד קץ הימין. 

בשפתו הפיוטית, מתמצת מוהרמ"ך את הפלא העצום שנקרא קיום האומה הישראלית. עמים כבירים ועצומים, ניסו במשך דורות רבים לכלות את ישראל. ירושלים היא המייצגת את הזהות הישראלית. מעניין לציין שבמטבעות רומיים, שיצאו אחרי כיבוש יהודה, מיוצגת יהודה כאשה כנועה, ליד אשה תמירה, המייצגת כמובן את רומא.

המודל שהחזיק את העם ברוב התלאות – הוא ישועת מצרים. משם אסף עם ישראל כח ואמונה. הזכרון הזה, הגעגוע הזה, נוסח באופן מרומם, על ידי שלמה המלך, במגילת שיר השירים:

החכם מכל אדם, המלך הגדול האדון שלמה מלך ישראל, אשר רוח ה' דבר בו, ומלתו על לשונו, בראותו במחזה את כל אשר ימצאנה מראשית ועד אחרית, הופיע ברוח קדשו וישר את שיר השירים, השיר הקדוש והמפואר מכל השירים, ויציגהו לפני כל הכנסיה הישראלית, בתבנית אשה צרורה באלמנות חיות, מתרפקת על דודה, ומזכרת אהבת נעוריה אליו, ומודה על פשעיה. וגם דודה צר לו בצרתה, ומזכיר לה חסד נעוריה וכשרון פעליה, למען תהיה השירה הזאת לעד, כי לא שלוחיה שלוחין ועוד היא אשתו והוא אישה, ובצאתה מארץ מצרים נפלאות יראנה.

שיר השירים, שיר הגעגוע שבין הדוד לרעיה, מספר את הסיפור. היא כ"אשה צרורה באלמנות חיות", הבעל חי, אך ישנו מרחק אדיר. הגעגוע הוא אדיר. המרחק מציף את כל הטוב שיש בהם. אמנם נזכרים גם בסיבות לריחוק, אך זה רק מקצה לציפיה אדירה לקישור מחודש.

התיאור החי והעוצמתי הזה, מביא לתיקון המנהג המוכר לנו:

וכאשר התבוננו מצדיקי הרבים אבירי התורה כל זאת, קבעו ליתד במקום נאמן, בליל התקדש חג הפסח ובימיו, ללמוד השירה הזאת למען ידעו דור אחרון, בנים יולדו, כי גם ברבות הימים ואריכות הזמן, לא ישבת מאנוש זכרה וכימי השמים על הארץ, כן תעמוד היא וצאצאיה. 

הרב מחבר את ההבטחה הזו גם למהפכה המתרחשת בימיו, זו שמקדמת את יישוב ירושלים באישור השלטונות האירופיים. ובסיום דבריו הוא מתפלל:

...אחר הדברים האלה אני אדרוש אל אל ואל אלהים אשים דברתי: אנא ה' השקיפה ממעון‏ קדשך מן השמים, וקבץ שה פזורה ישראל אל האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, שם נזבחה זבחי צדק, ובלב מלא רגש רגשי קדש נשיר את שיר ציון וירושלים אכי"ר.