מום פנימי ומום חיצוני

מום פנימי ומום חיצוני / לפרשת אמור / המשך חכמה

שטינקר.

מילת ההעלבה הנפוצה כל כך בעולם הילדים, כלפי מי ש"העז״ ו"חשף" התנהגות לא נאותה של חברו כלפי גורם סמכות זה או אחר. המילה המקבילה לכך בחז"ל היא "דליטורין", האדם המוציא "דילטוריא".

מעניין שאנו מוצאים מקומות בהם הקב"ה מתנער מתכונה זו, למשל, בחשיפת עכן המועל בחרם )בספר יהושע, ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רסא):

ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' חטא ישראל. אמר לפניו: רבש"ע הודיעני מי חטא!  אמר ליה: וכי דילטור אני? לך והטל גורלות!

אין רצונו של בורא עולם לחשוף בבירור מי הוא זה הפושע.  אמנם, יש צורך בתשובה ובתיקון, ולכן המסר יעבור בצינור אחר של רצון ה', צינור הגורל, אולם לא באופן ישיר, ורק אם יש ממש צורך.

רבינו המשך חכמה מוצא את אותו העיקרון גם אצלנו . אומרת התורה )ויקרא פרק כא, יח(:

כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:

וכמובן שמתעוררת השאלה: במה חטא הכהן שלא יוכל לעבוד?  אם עבר תאונה ונקטעה ח"ו אצבעו - במה הוא אשם. יתרה מזו: אם לחם מלחמת מצווה וקרה לו חלילה כנ"ל - הרי את המום  "הרוויח"  תוך כדי עשיית מצווה, ומדוע ייגרע חלקו?

עונה על זה רבינו:

והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה. ולכן לא נאמר שום שם רק הויה שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא.  ואם כן, יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, ...וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה,...

קרבנות זה חוק, מצווה חסרת טעם אנושי. כהן העובד יכול לפקפק באמיתות עבודה זו ובתועלתה, אולם לא לגלות על זדון ליבו. כיצד אם כן יוציאו אותו מהעבודה?

ולגלות על ידי נביא, זה לא יאות למעלת השם יתברך, וכמו שאמרו "וכי דלטורין אני?" אצל עכן.

כאמור לעיל - לגלות באופן ישיר על ידי נביא, אין זה רצון ה', הוא אינו דילטורין. יחד עם זאת - לא ניתן להשאיר פסול זה בעבודה!

לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו,

הטלת המום היא הדרך להפקיע את הכהן הזה מעבודה. אולם, מום - לצערנו -אינו דבר בלתי מצוי. ישנם רבים וטובים בעלי מום, מסיבות אלו או אחרות. יוצא אם כן, שכהן מפקפק יוצא במום, אבל לא כל מום מעיד על כהן מפקפק. כך מרוויחים שני עניינים: גם לא פוסלים עבודה וגם לא מגלים את פסול הכהן הנ"ל מול כולם.

והיכן הדבר הזה רמוז? במילה  "כי", שבאה לתת פירוש, מהחלק השני לחלק הראשון:

"כי כל איש אשר מום בו )"ולא מום שנוצר בו, בניגוד לחלק הראשון של הפסוק. ר"כ), אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו...