טעמי מצוות-טעם לשבח או טעם לפגם? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
האם בחיפוש טעמי המצוות, ישנו ניסיון להבין דעת עליון, מה שהוא רחוק
מההיגיון, ואף נראה כגאווה, או שמא נאמר שמדובר על ניסיון אנושי לגיטימי לקרב את
דבר ה' אל ליבנו, לב האדם? בשאלה זו עסקו גדולי ישראל בכל הדורות, למן חז"ל
ועד ימינו. הבה נראה את דברי רבינו מוהרח"ך בסוגיה יסודית זו:
(שם) זאת חקת התורה וגו' ויקחו אליך
פרה אדומה וגו". הנה הכופרים ואומות העולם, אומרים לישראל, שיש בתורה דברים
שאינם מתיישבים על השכל, כמו פרה אדומה, שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים,
וכן יש כמה מצוות שאין בהם טעם מושכל,...שאין בהם טעם מושכל שהאדם מעצמו, שכלו
מחייבו לעשותם, אילולא גזירתו יתברך,
ישנם אנשים שלועגים ח"ו למצוות
ששכלם לא מצליח לתפוס. הם לא מבינים מה הטעם באיסור גילוח בתער ועוד. הם יכלו
להגיב בענווה, אך הם בחרו להסתכל אחרת:
והם מצד מיעוט שכלם אומרים שח"ו
לא נכתבו בהשגחה חלילה, וכיון שאין שכלנו מחייבנו לעשותם, ואין בהם שום נזק, אין
מן הראוי לעשותם!
מסקנתם העקומה: לא יקרה כלום אם לא
נעשה מצוות אלו. לא נעשה דברים משוללי היגיון! ממשיכים הם ומצטדקים:
ובשלמא (=ומילא) דברים שהשכל מחייבם –
אין הכי נמי (=אמנם) שצריך לקיימם!
מה ששכלנו קולט – נעשה, ובזה אנו שלמים
עם ה', ח"ו.
כדי לפרוך טענתם, הרב מביא משל ארוך
מאד, החורג בגודלו מרוחב יריעתנו. עיקרי המשל: אדם שאינו ידוע כרופא, לא יכול לומר
על דברי גדול הרופאים שהם הבל, משתי סיבות: א. מפני שהאיש ההוא חסר ידע ברפואה,
ואין לו כח שיפוט בעניין, ב. האיש דוחה את הרפואה המוצעת מספק, ואילו הרופא טוען
טענותיו על סמך ידע ומחקר, טענות ודאי. כך גם בנמשל, לרופא שהוא ה', והרפואות שהן
המצוות:
באופן כי האדם צריך להיות ברעיונו תמיד
כי השי"ת הוא מקור החכמה והמדע, וצריך הוא לקיים כל מצוות התורה הגם שלא הבין
טעמם, כי אין שום ספק שלכולם יש טעם נכון ואמתי שאי אפשר לו להשיגו והוא כמוס משכל
בני אדם אך גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,
אם נכונים הדברים ברופא – נכונים
הדברים על אחת כמה וכמה אצל בורא עולם: ודאי שמקור החכמה והדעת, הוא יתברך, יכוון
למקום מדוייק והגיוני, גם אם שכלי אינו קולט.
הרב מוסיף טענה: אדם הפועל כנ"ל,
בעצם אינו עושה רצון ה' בקיום המצוות, אלא רק את רצון עצמו!
ובזה מקיים תורה לשמה שהוא לשם מצות
הבורא יתברך בלי צורך לידע טעם המצוה רק ע"פ גזירתו יתברך, אבל אם הוא פורק
מעליו עול המצוה, שלא הבין טעמה, הגם שמקיים שאר המצוות שהם שכליות - זה אינו חשוב
(=נחשב) לשמה רק מחמת שמצא לה טעם לדעתו ונמצא שהוא מתנהג ע"פ דעת עצמו ולא
על פי דעת הקב"ה, שאם הוא מתנהג ע"פ דעת הקב"ה היה לו לקיים כל
מצותיו גם שלא הבין טעמם, שהרי דעתו וסברתו של הקב"ה שצריך לעשות אותם, ואם
כן, מוכח שכל מה שעושה הוא שלא לשמה ולפי זה אינם נקראים מצות של הקב"ה אלא
תורה שלו ומצות שלו ומעולם לא נצטוה בהם ואינם מתייחסים לתורת הקב"ה ועבודת
הקב"ה.
טענה חריפה אומר הרב: אם אדם
מקיים רק את המצוות שהוא מבין, נמצא שהוא עבד של עצמו, ואין עבודתו לשמה – אלא לשם
עצמו! במילים אחרות: חוקי
התורה, מחנכים אותנו להרכין ראש לפני מקור החכמה והסמכות. לגעת כי לא לכל דבר יש
תשובה בשכל האנושי. לאחר שזו הגישה -חיפוש טעמי המצוות הופך להיות דבר מחייה,
המקרב את המצווה אל הלב.
יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות גם מתוך ענווה, וגם מתוך חיבור פנימי!
שבת שלום
רועי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה