שמחה שהיא זכות, זכות ששמה שמחה / לפרשת נח / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
נוח, שאיש צדיק תמים היה, נהיה מודל לדיון
על סוגי צדיקים. אולם, ניתן משמו על דרך הרמז, מסרים לגבי כל אדם. הגמ'
במסכת עירובין מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: האם נוח לאדם – מלכתחילה –
להיבראות, או לא? ומסיקה הגמ' (עירובין יג,ב):
נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר
משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו.
המסקנה מעט עגומה: עדיף היה שלא נברא...מה
הפתרון? עסק התורה והמצוות.
מעמיק רבינו ר' רחמים
הכהן, את תשובת חכמים:
אלא הטעם הוא שקודם שנברא, הוה אכיל נהמא
דכיסופא, ובהית לאיסתכולי באפי (היה אוכל לחם בושה, ומתבייש להסתכל בפניו), אבל על
ידי שיסגל מצוות ומעשים טובים נהנה הוא מיגיע כפיו.
הרב רומז כאן לעקרון שמופיע בספרות
הפנימיות: הנשמה לא סובלת מתנות חינם. הדבר משול לעני, שכאשר הוא מקבל צדקה, פניו
מתמלאות בושה, והוא אינו יכול לשאת פנים למיטיבו. כך גם הנשמה: כל זמן שהיתה באוצר
הנשמות, היתה מקבלת את חיותה מהקב"ה כעני העומד בפתח, ועם המעבר לפה, נפתח
לפניה אופק חדש: לזכות בשכרה בכוח מעשיה. והרמז – אצלנו:
וזהו שאמר "אלה תולדות" וגו'
שנבראו בעולם הזה, נח להם שלא נבראו וכנז', ואם כן, למה נבראו? ותירץ: "נוח
איש צדיק" וגו', את האלוהים התהלך, רצה לומר, שיוכל להביט אל האלהים
וליהנות מזיו השכינה בלי בושת פנים.
התורה רומזת מה התולדה הנכונה להפוך את מה
שאינו נוח - לנוח: נוח איש צדיק, כלומר: נוח להיות צדיק, ומתוך כך, ניתן להתהלך
לפני הקב"ה ללא בושה.
הרב מדייק את המשימה
עוד יותר, ומזכיר מדרש:
ובזה יובן כוונת הכתוב (קהלת ט') "לך
אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך". ונקדים
עוד מה שכתבו ז"ל דבכל המצוות איכא טצנת "מי הקדימני ואשלם", ושכרן
אינו אלא מצד החסד.
הפסוק בקהלת מצווה את האדם לשמוח כי מעשיו
נרצים. מה הכוונה? המדרש אומר כי אדם לא יכול להתגאות לפני ה' על מצוותיו. מדוע?
כי הקב"ה הוא זה שמייצר את היכולת לקיומן: נותן לך בן כדי שתמול, נותן לך בית
כדי שתבנה מעקה, ועוד. אם כן – שכר למה? גם בו יש מימד של חסד! אז חזרה השאלה: במה
זוכה הנשמה לשכר עצמי??
לא כן השמח בעשיית המצװת לית בו טענת מי
הקדימני ובדין הוא שיטול שכרו. וזהו "לך אכול בשמחה" רצה לומר, בשביל
השמחה שאתה שמח במצוות שאז תאכל לחמך דייקא, ליהנות מזיו השכינה מדידך בלי
שום בושה.
נותר בידינו הרגש המלווה למצווה: האדם
יחליט אם זה יהיה בשמחה או לא, ועל השמחה הזו יהיה עיקר שכרו! כי כאן באה לידי
ביטוי הבחירה של האדם להיות שייך לעולם המצוות, ולא רק לבצע אותם באופן טכני ויבש,
שנפעל יותר על ידי הקב"ה.
שנזכה להנות מעמל כפינו ברוחניות, בגשמיות
ובשמחה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה