בין חפץ לרצון / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל
בציווי על הקרבת העומר
מופיע ביטוי שאינו מצוי בהקשר של מצוות: "לרצונכם" (כג, יא):
וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר
לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
מה משמעות מילה זו בהקשר
שלנו? והלא זה חיוב לכל דבר ועניין!
רבינו
פותח בחידוש של הגאון ר' שלמה קלוגר:
כתב הרב אמרי שפר ז"ל, הטעם שבכל המצוות לא נאמר לשון "לרצונכם"
רק בקרבנות ובעומר, משום דיש חילוק בין חפץ לרצון, דלשון חפץ מורה על התכלית,
ולשון רצון מורה על ההתחלה שרוצה באיזה דבר עבור שישיג ממנה איזה תכלית.
אנחנו רגילים להתייחס למילים קרובות כ"מילים נרדפות",
כאלה שאין הבדל תוכני ביניהן. אין הדבר כן. לכל מילה מהמילים הנרדפות יש משמעות
שונה, גם אם הן קרובות זו לזו. גם בין המילים "חפץ" ו"רצון"
ישנו הבדל: "רצון" מבטא מטרה שאינה מהווה תכלית לעצמה, אלא שאנו
מעוניינים בו בהיותו פתח לדברים אחרים. הדברים האחרים, המטרה הסופית, הם
ה"חפץ".
ולכן בכל המצוות שהם עצמם תכלית הנרצה לא נאמר לשון "לרצונכם",
(מפני) שהם החפץ ממש התכליתי, אבל הקרבנות והעומר אינם מצוות תכליתיים,
שאין צורך לקדוש ברוך הוא בקרבנות אלא הם רצון והתחלה לנו להשיג על ידם התכלית,
שעל ידי הקרבנות יקח האדם מוסר...שייכנע לבבו ליראה את ה' ולשוב בתשובה. עיין שם
באורך.
תורה
ומצוות הם מטרה בפני עצמם. אין מטרתם להביא לידי משהו אחר, אלא לעצם קיומם. הקרבנות
והעומר אינם מטרה סופית בפני עצמם, אלא מובילים לחפץ גבוה יותר: הקרבנות לקרבת ה',
והעומר להכנה למתן תורה בשבועות. המהר"ש קלוגר מוכיח בספרו את היסוד הזה מכמה
וכמה מקומות.
לפי
העקרון הזה, מסביר רבינו פשט נפלא בתפילה, אותה אנו אומרים מדי יום, ברכת
"רצה". חז"ל טמנו שם את שני אופני הגאולה, זו הבאה מתוך זכות
מעשינו, וזו הבאה בחסד ה':
ובזה נראה לפרש נוסח התפלה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר:
"ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", ולכאורה יש לדקדק דהיינו חפץ
היינו רצון. ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז
בודאי חפץ בם ה' מצד התכלית, שכן היתה תכלית כל הבריאה לעשות רצונו יתברך...ובזמן
שאינם עושים רצונו של מקום גם כן רוצה בם, יען שהם שורש קדוש, ולכן רוצה ה' בעמו
עבור שישיג ממנו אחר כך התכלית שיחזור בודאי להיות קדוש.
"תחפוץ בנו" היינו "תרצנו"! אלא שההבדל הוא
בין מצב בו יש לה' חפץ בנו, כי "הגענו ליעד", להיות לו לעם קדוש להלכה
ולמעשה, וישנו מצב בו אנו רק בדרך ליעד, עדיין בנפילה ותיקון, וה' רוצה בנו מצד
היותנו בני האבות הקדושים.
ולזה אנו אומרים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו" -
בזמן שנעשה רצונך, "ותרצנו" גם כן - בזמן שאין אנו עושים רצונך, מצד
קדושת אבותינו יש לך רצון להשיג אחר כך התכלית...
אנו מבקשים מהקב"ה שבכל אופן ירצה את עבודתנו, בין אם אנו
כבר במצב השלמות, ובין אם נותרה לנו עבודה רבה להגיע לשם.
ויהי רצון שתמיד תהיה עבודתנו לרצון לפניו יתברך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה