תהייתו של משה: האם הוא אשם בחטא העגל?

 בס"ד

תהייתו של משה: האם הוא (גם) אשם בחטא העגל? / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמשה רבינו ניגש לתפילה עיקר דבריו נוגע לעם ישראל. בשלב מסוים הוא מציב לפני הקב"ה את הויתור המוחלט על חייו למען עם ישראל (שמות לב, לב):

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:

אם אינך מוחל להם – תמחוק אותי מהתורה! הן מצד השם, הן מצד עולם הבא. ומה אם ימחל? הפסוק לא אומר...

כך שואל רבינו (אות י):

הנה הוא חסר גזרה מה יהיה באם ישא חטאתם? ועוד יקשה אומרו ואם אין מחני נא מי תלה זה בזה וכי טוביה חטא וזיגוד מנגד?

שואל רבינו: לא כתוב מה יקרה אם ה' יקבל את תפילתו ויסלח. ועוד שאלה: למה משה תולה ומקשר בין עונש אפשרי על עצמו ("מחני נא") לבין חטא העם? ("טוביה חטא וזיגוד מנגיד" הוא משפט תמיהה מהגמרא המבטא זעקה נגד אבסורד שאדם אחד חוטא ואדם אחר חוטף עונש).

רבינו מסביר כי ברקע השיח בין ה' למשה, ישנו דבר הקשה למשה, ומטריד את מנוחתו: מה חלקו שלו בתוך כל החטא הנורא הזה? האם יש עליו איזושהי אשמה ישירה? עקיפה? אולי הוא נקי לגמרי? מסביר רבינו:

ויתכן על פי מאמרם ז"ל שהעגל נעשה ע"י מיכה שלקח הטס שכתב בו משה שם להעלות ארונו של יוסף שמצולות ים וכתוב בו 'עלה שור' וזרקו משה לתוך הנילוס ועלה הארון, ומיכה בא לידו אותו הטס של משה והשליכו באש ויצא עגל שהוא שור. והנה לא יבצר (=לא מן הנמנע) מהתגלות הסוד הזה בקרב מחנה ישראל, ולפ"ז גם משה יש לו שמץ עון בזה, גם כי היה בלתי כוונה.

איך מזריקת זהב למדורת אש יוצא עגל? דבר זה אינו מקרי. חז"ל מסבירים שהיתה שם חתיכת מתכת שעליה כתב משה במצרים "עלה שור", כדי להוציא את ארונו של יוסף מתוך הנילוס. מיכה לקח את חתיכת המתכת וזרקה לאש, ועוצמתה הרוחנית גרמה לעליית תבנית שור זהב מהאש. משה רבינו חושש שמא בזה יש לו זיקה לחטא העגל!

זו הנקודה שהוא רוצה לברר מול הקב"ה:

ולזה אמר ועתה 'אם תשא' פני לקבל תחנתי ותפלתי בעדם לסלוח להם, אז אדע כי חף אנכי מפשע, ולא תחשוב לי עון בדבר הזה, ואינה רק (=אלא) 'חטאתם' ולא חטאתי! ואם לא תשא פני לקבל עתירתי - זה אות שגם אנכי יש בי עון אשר חטא, שעכ"פ הדבר נעשה ע"י טס שלי, וא"כ 'מחני נא' כי ראוי גם אני עונש כהם.

כך קורא רבינו את תחילת דברי משה: ועתה (אחרי שאני מתפלל) אם תשא (אם תוותר לעם בזכות תפילתי, ותסלח להם על הנפילה הזו) – חטאתם (זה החטא שלהם ולא שלי, ולכן אני יכול להמשיך ולבקש ביתר שאת ויתר עוז).

כך מיישב רבינו את שתי השאלות: משה אומר מה יקרה אם ה' ישא, כלומר ימחל, וכן אין כאן שני אנשים שהאחד חוטא והאחד נענש, אלא אדם ששואל אם גם הוא בין החוטאים והנענשים.

סיבה אחרת שבגללה יכול משה רבינו לחשוש שהוא קצת אשם בעניין העגל:

או יאמר אומרו 'ואם אין מחני נא' כי אני הגורם לזה במה שקבלתי הערב רב' ולא נמלכתי בך' והם שגרמו את כל הרעה הזאת.

המעורבות של משה איננה בשל טס המתכת, אלא בגלל הוצאת הערב רב בניגוד לרצון ה'.

כך או כך, רבינו מראה כי משה רבינו אינו מבדל את עצמו מן הכלל, אלא לוקח אחריות מנהיגותית על נפילת העם, או כבעל תפילה, או כשותף המודה בחלקו, ומודה ועוזב ירוחם.