בס"ד
שמירת הדיבור מצילה את
צלם אלקים שלך.../ לפרשת יתרו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
נשמת החיים שנופח
הקב"ה באדם בשעת הבריאה היה כח הדיבור המייחד את האדם מכל חיה על פני האדמה.
כח הדיבור ממית ומחיה. כח הדיבור מקרב ומרחיק. כח הדיבור מזכה בחיי עולם הבא
ומוריד עד שאול.
בעשרת הדברות ישנה
התייחסות לדיבורי אמונה, כגון הקדשת השבת, אולם גם לדיבורים שליליים כעדות שקר
ושבועת שוא.
כותב רבינו (אות יח):
לא תשא את שם ה' אלהיך
לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו (כ,ז) הכפל מבואר באומרו 'את אשר ישא את שמו לשוא'
שואל רבינו, מה הטעם
בכפילות שבסוף הפסוק? יכול היה לומר "כי לא ינקהו ה'", והיינו מבינים
שמדובר על הנושא את שם ה' לשוא! עוד ישאל הרב בהמשך דבריו: מדוע דווקא על עבירה זו
נאמר שה' לא ינקה את העושה?
מעמיק הרב למצוא את
הרעיון שרמוז כאן:
ויבואר במה שכתב הרב "בינה
לעתים" (ר' עזריה פיג'ו, איטליה, המאה ה-16-17) שהאדם הבדילו ה' לטובה מבהמות
יער בכח הדברי שבו ולזה יזהר לשמור הכח הזה כאישון עינו להשתמש בו רק במה שהוא
רצון הבורא. והמשיל זה למלך שנתן מתנה יקרה לאיש אשר מצא חן בעיניו חרב משובצת
אבני חפץ אשר ראוי לשמרה כאישון עינו, ואם תעבר עליו רוח שטות ויתקומם בה נגד המלך
להלחם בו לא יצוייר גודל העונש הראוי, כי גם כל מצרי שאול לא יספיקו לרצות את עונו.
כן הדבר הזה באדם אשר הוחן מאת בוראו במתן יקר כזה הוא כח הדברי אשר בו יבדל
מהבהמה יצטרך לשומרו מאד מכל דבר רע ואם יתקומם בו נגד רצון בוראו אז יצא מגדר אדם
ובא לגדר בהמה ואז אין קץ לעמו ולעונשו הגדול ע"ש.
ר' עזריה פיג'ו ממשיל את
הקלקולים שבכח הדיבור, דהיינו שימוש בו נגד רצון ה', לשימוש בוגדני במתנת המלך.
שימוש המנסה לפגוע במלך עצמו נותן המתנה היוקרתית. אדם שפוגם בכח הדיבור שלו, נמשל
כבהמות נדמו, כי הוא לוקח את היתרון המרכזי שלו מעל הבהמות, שנתן לו ה', ופוגם בו.
בזה כביכול פוגע במלך עצמו, חלילה.
ממשיך רבינו:
ונאמר כי תיבת 'ישא'
ענינה 'הסרה' כמו 'ישא פרעה את ראשך מעליך' (בראשית מ, יט)
למילה ישא יש משמעות של
"הורדה" ו"הסרה". משמעות זו נמצאת גם כאן.
ולזה יאמר 'לא תשא את שם
ה' אלוקיך לשוא', וזה עון חמור מכל עבירות שבתורה שבו נאמר 'כי לא ינקה ה'' מה שלא
נאמר כן בשאר עבירות.
והטעם לזה, כי לא ינקה
ה' לאשר ישא ויסיר את שמו העצמי שם אדם להקרא בשם בהמה וחיה רעה, לסיבת שבועת שוא
וכדומה, אשר בזה נתקומם נגד מלכו של עולם לעשות הרע בעיניו באותו מתן היקר שנתן לו
הוא כח הדברי, ע"כ יגדל עונו מנשוא ונקה לא ינקהו.
המילה "ישא"
השניה מדברת על האדם הדובר! זו לא אותה משמעות כמו בתחילת הפסוק. בתחילת הפסוק
ישנו ציווי שלא לומר את שם ה' לשוא. בסיפא, בצמוד לחומרת עונשו, התורה אומרת את
הנימוק ללאיסור ולחומרת עונשו: האדם מאבד את צלמו הייחודי, את גדלו, את תכונתו
כאדם בעל דיבור.
ניתן נא לב לעניין חמור
זה, לקבל צלם אדם בדיבור מרומם, מעלה ומקודש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה