מתי להחריש ומתי לדבר בקול?

 בס"ד

מתי להחריש ומתי לדבר בקול? / לפרשת תצווה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בגדי הכהן נושאים בתוכם מסרים ורמזים רבים. אין הם בגדים להופעה מפוארת ונכבדת בלבד, אלא גם כלי כפרה על מגוון עבירות חמורות, וכן מסרים רוחניים ומידותיים רבים.

על המעיל נאמר (שמות כח):

(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: (לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

אומר התלמוד (זבחים פח, ב)

מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע

מתוך כל מראהו המפואר של המעיל, חז"ל מתמקדים דווקא בשוליו, בפעמונים, ומזה ר' חנינא מסיק שלבישת המעיל מכפרת על לשון הרע, קול טוב מבטל קול רע.

רבינו מרחיב דרוש זה (אות ח):

והיה פי ראשו בתוכו - הנה אמרו ז"ל שהמעיל הוא מכפר על לשון הרע, וזה ירמוז הכתוב שיהיה "פי ראשו" שהפה יהיה סגור בתוכו, בקרב לבו, ויאלם דום לבל ידבר מאומה רע, "שפה יהיה לפיו סביב" שישמור לפיו מחסום, וסגור יהיה תמיד לא יפתח, באופן שיהיו שפתותיו כאלו ארוגים הם "מעשה אורג" ודבוקים יחד זה בזה באופן ש"לא יקרע", כלומר שלא יפתחו כלל לדבר רע.

פרט ראשון במעיל התכלת: הגימור של שפת הבגד חייב להיות רקום באופן שלא ייקרע. הרמז הוא סגירת הפה מכל דבר רע. פה סגור מכל נבלה, לשון הרע ורכילות. אדם צריך לחוש גאילו הוא שם ממש מחסום או גדר סביב פיו לבל ייפתח לדבר רע.

אם כן, אם באמת המסר של המעיל הוא עצמת השתיקה, מה הטעם לפעמוני הזהב?

והטעם לפעמוני זהב לומר שאם יצטרך לדבר דבר הצריך לו ידבר בנחת ובקול נמוך כקול הזוג זהב בענבל מקשקש בתוכו שאין בכל המתכות שבעולם שהקשקוש משמיע קול נמוך כזהב ולכן יזהר אדם שיהיה דיבורו הנצרך בנחת ובקול נמוך

אדם חי בעולם. צריך לדבר, לשוחח ולעסוק במלאכתו. את זה יעשה בקול נעים ונמוך, כדי להשמיע דבריו בנחת.

אבל...

זה רק במילי דעלמא. אך "ונשמע קולו בבואו אל הקדש", שבמילי דשמיא בבואו אל הקדש להתפלל או ללמוד תורה צריך להשמיע בחוץ קולו ולדבר כאות נפשו בלי מעצור דבר

בכל מה שקשור לדיבורי קודש, כלימוד תורה ותפילה, לא יחשוש להרים קולו. ירים קולו לחזק את כוונת התפילה, ישנן בקול רם את דברי התורה להטמיע אותם בליבו, ויאמר דברי אמת ללא חשש ופחד.

וגם "ובצאתו" לעסקיו ג"כ יוכל לדבר כל צרכו "ולא ימות" ולא יאונה לו כל און לא כן בדברו דיבור של איסור יחוש לעצמו פן ה' יגפנו.

כשהתורה מברכת "ברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו), הכוונה היא על פעילותו של האדם מחוץ לביתו לצרכי פרנסתו. התורה רומזת לכך גם כאן: בצאתו של האדם לעבודתו, ידבר כפי צרכו (בנחת ונעימות כנ"ל) ולא יחשוש מכך, שאין בכך כל רע.