בס"ד
המשכן – אמצעי או מטרה?
/ לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
המשך העיסוק בקרבנות
בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכללית של רבינו לעניין של המשכן ועבודתו, כפי
שהוא מנסחם בספרו "איילת השחר", בדרוש י"ג.
כך הוא כותב:
מסך הערפל הפרוש על האדם
מסך החמר המגואל אשר ערפל חתלתו לאפס ותהו נחשב, לולי ה' צבאות אשר הופיע ממרום אל
עם קדושו, נשמת שדי הנשקפה כמו שחר להאיר נתיבו, ולשים את כל המעקשים למישור לעזור
אליו לפשט הבגדים הצואים מעליו ולגלול את מסך החומר מעל הכוחות הנפשיות ויפשוט החומר
מן הצורה עד שהמלך במסבו, והנה ה' ניצב עליו להאציל לו רוח ממרום
שפתו של הרב בספר הדרשות
נמלצת וציורית יותר מאשר בפירושיו על התורה. נסביר את דבריו: האדם חי במציאות דמיונית
על עצמו ומהותו, בשל גופו ורצונותיו, אותם הוא מרגיש כ"דבר אמיתי".
השגחת ה' הביאה לנו נשמה מיוחדת שעניינה לחשוף את האדם לטבעו הפנימי שהוא האמיתי.
מכח זה יכול האדם לזכות אף לנבואה!
ולמטרה הזאת רצה הבורא
יתברך לתת לנו כלים רוחניים אמצעיים שעל ידם נוכל לגשת אל הקדש פנימה כי זה כל
מטרת וחפץ הבורא שיקדש האדם את עצמו עד שיהיה גופו מוכן לשפע נבואיי כמלאכי רום
כדי לחשוף את אותם
עומקים הקיימים בנו, ה' הדריך אותנו על ידי אמצעים רוחניים, שיובילו אותנו בביטחה
אל הקדושה, עילוי הגוף והבאתו עד לדרגת המלאכים.
ומה הכלי המרכזי להדרכה
הזו?
והוא אצלי הטעם האמתי בצוויו יתברך בעשית המשכן
להשראת שכינה שם, שאין זה התכלית האמיתי, אבל (=אלא) המשכן הוא כלי אמצעי להשראת
שכינה על עם בחר לו יה, כי מה שהתחיל השי"ת להשרות שכינתו בבית שעל ידי כן...יכנע
לבבם הערל בראותם מראה כבוד ה' השוכן בבית הגדול הקדוש, יראה ורעד יבוא בם מהדר
גאונו יתברך, ויבואו להתרחק מהדברים המעיקים לנפש המשכלת לשמע בקולו יתברך ולדבקה
בו, למען זכך חמרם לשיוכנו (=כדי שיהיו מוכנים) להשראת שכינתו יתברך בם.
המשכן אינו מטרה אלא
אמצעי, כך מחדש רבינו. האוירה שהמשכן מייצר, המפגש החי עם השכינה בכבודה ובעצמה
מעוררת את האדם לתהליך של תיקון פנימי, שליטה עצמית, סילוק גורמים המבלבלים את
הדעת, ומתוך כל זה יזכו להשראת שכינה בעצמם, בתוך גופם – נבואה.
האם נשאר לנו משהו מאותם
כלים? האם יש לנו שריד מאותה הדרכה שיכולה להביא לכזו רמה של דבקות וקרבת ה'?
אך אמנם שפע נבואי לא
ישג רק ע"י השקידה והעיון בתורת ה'.
הכלי המרכזי הוא לימוד
התורה. מה המקור לכך?
ויפרש בזה מאמר המלך
שלמה ע"ה בעת כלותו בנין הבית (מלכים א ח) "יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה
עם אבותינו וגו' להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ומשפטיו אשר צוה את
אבותינו", אשר לכאורה מאד יפלא כי איך שלמה מבקש מאתו יתברך שיטה לבבו ליראה
אותו? הלא דבר מוסכם ומקובל מפי רז"ל (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת
שמים!
שלמה המלך, בתפילתו לאחר
סיום בנין המקדש, מבקש שה' יטה אל לב העם אליו. בקשה זו נוגדת עיקרון מוסכם בעמנו,
והוא שהמעלה הרוחנית אינה ניתנת לאדם משמים, אלא עליו לטרוח בכוחות עצמו להשיגה!
אם כן, מה מבקש שלמה?
אבל הענין הוא כי כבר אמרנו
למעלה שצוויו יתברך בבנין הבית להיות כלי אמצעי לבוא על ידו אל התכלית האמיתי לשכן
אורו יתברך על נפשות חסידיו, ועל זה אמר שלמה בעת כלות בניין הבית נגד כל ישראל: 'הלא
תדעו שכל עיקר ציווי ה' לבנות לו הבית - הכל הוא למען שעל ידו "יהי ה' אלהינו
עמנו" ממש לזכות לשפע נבואה "כאשר היה עם אבותינו" שזכו לשפע נבואה.
ואח"כ זכר (=הזכיר) הסיבה העיקרית להשגת הנבואה באמרו "להטות" וגו'
המילים "יהי הה'
אלוקינו עמנו" אינן מילות תפילה, אלא פניה לעם ישראל, הסבר מהי תכלית כל מה
שעשה שלמה. המטרה היא שה' יהיה עימנו, בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. אם נפעל
נכון, הרי שיהיה ה' איתנו, בדיבור נבואי, כמו שהיה עם אבותינו. מהי הדרך? "להטות
לבבנו אליו"! שאנחנו נטה את הלב לכיוון הנכון, לכיוון הקדושה, לכיוון לימוד
התורה ולכיוון המצוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה