בס"ד
מי קודם למי – אבא או
אמא?.... / לפרשת אמור / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
ידועה השאלה בעניין
הסתירה לכאורה בין ציווי התורה לכבד את ההורים, לבין הציווי ליראה
מהם. בכבוד – האב קודם ("כבד את אביך..."), ואילו ביראה – האם קודמת
("איש אימו...תיראו"). רש"י על פי חז"ל הסביר שיותר טבעי לבן
לכבד את אימו, ולירא מאביו, ולכן התורה הפכה את הסדר, כדי שאדם יתגבר על טבעו:
יכבד את שניהם ויירא משניהם.
רבינו מציף את שאלה גם
בפרשתנו (אות ב):
כי אם לשארו הקרוב אליו
לאמו ולאביו ולבנו ולבתי ולאחיו (כא ב) -
ראוי להעיר למה בכהן הדיוט הקדים האם לאב, ובכהן גדול הקדים האב לאם?
לכהן הדיוט יש מצוה
להיטמא לקרובו הנפטר ב"מ. לכהן הגדול יש איסור להיטמא – ואפילו לאביו ולאימו.
במצוות הכהן ההדיוט להיטמא אימו מוזכרת לפני אביו, ואילו באיסור הטומאה שנאמר לכהן
הגדול – אביו מוזכר לפני אימו. מדוע?
ורבינו הרא"ש
ז"ל בפרפראותיו כתב יד, הובאו דבריו בספר 'יד שאול' תירץ דגבי כהן הדיוט
שמקיל עליו הכתוב ליטמא התחיל באם, כלומר, לא מיבעיא (=ברור הדבר ש) אמו שהיא
ודאית שיטמא לה, אלא אפי' אביו שהוא ספק יטמא לו גם כן. לא כן גבי כהן גדול,
שהחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר, לא מיבעיא האב שהוא ספק שלא יטמא, אלא אפילו
האם שהיא ודאית לא יטמא...
רבינו שאול הכהן (שהשבוע
ב-ו' אייר חלה פקידת שנתו. היה סבו של רבינו משה כ'לפון הכהן) מביא את דברי רבינו
אשר המסביר כי התשובה טמונה בעניין הוודאות. הקשר הביולוגי-עובדתי בין האם לבנה
גבוה מזה של האבא. האמא – היא בודאי האמא. מסיבה זו התורה הופכת את הסדר – מהדבר היותר
ברור מאליו, לדבר המחודש יותר: לענין טומאת כהן הדיוט, ברור שיטמא לאימו שהיא
ודאית, והחידוש הוא שמצווה להיטמא גם לאביו. לעניין הכהן הגדול – ברור שלא יטמא
לאביו שזיקתם נמוכה יותר, והחידוש שאפילו לאימו שהיא ודאית – לא ייטמא.
רבינו מוסיף הסבר משלו,
המבוסס על דברי רש"י בעניין כיבוד והרים ומוראם שהזכרנו לעיל:
ולי אני עבדו יראה, יען
כי הכתוב תלה הטומאה בקורבה כמו שכתוב "כי אם לשארו הקרוב אליו",
ונודע שהבן דעתו קרובה אל האם מן האב, וחיבה יתירה נודעת לו לאם מן האב, לכך התחיל
באם לומר: לא מיבעיא האם הקרובה לו מאד שיטמא לה, כי הטומאה תלויה בקורבה, אלא גם
האב שאינו קרוב לו כל כך, שאין לו חיבה יתירה, אפילו הכי יטמא לו. אבל בכהן גדול
שבא להחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר: לא מיבעיא האב שקורבתו אליו מעוטה שלא
יטמא לו, אלא אפילו האם שקורבתו אליה מרובה – עם כל זה לא יטמא.
גם לפי פירוש זה, התורה
מתחילה את ציוויה – ב"מובן מאליו", ועוברת אל החידוש: הבסיס של הטומאה למת הוא הקירבה. עם פטירת
אהוב, הפרידה קשה מאד, כואבת. כל רגע של ביחד הופך להיות נכס בל יסולא בפז. טבעו
של אדם שקירבתו לאימו גבוהה יותר מקרבתו לאביו, כפי שלמדנו ברש"י בתחילת
הדברים. אומרת התורה: מותר לכהן ההדיוט להיטמא לאימו-אהובתו. בנוסף, מותר גם לאב, למרות
שלעיתים הקשר עימו רופף יותר. וכן הדבר בכהן גדול: לאביו הוא לא ייטמא, והדבר יכול
להתקבל יותר בליבו. החידוש הוא שהתורה מונעת ממנו, עקב קדושתו הגבוהה
והכלל-ישראלית, מלהיטמא אפילו לאימו, למרות שהרצון העמוק להיפרד ממנה פרידה
אחרונה.
ויהי רצון שנזכה לחיים
ארוכים שמחים ומלאים, אנו וכל ישראל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה