תוכנית הנקמה של עשו

 בס"ד

תוכנית הנקמה של עשו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לאחר שיעקב אבינו מצליח להערים על עשו ולקחת את הברכות – על פי נבואתה של אימו – התורה מספרת לנו על מזימתו של עשו לרצוח את אחיו יעקב. עשו גם קוצב את הזמן לביצוע מזימה רעה זו (כז, מא):

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי

הזמן הוא לאחר מותו של יצחק. מה המשמעות של התיזמון הזה? כותב רבינו באות כז:

אפשר לפרש שעשו כל הזמן כיבד אביו וידע גודל ערכו ואישיותו, ולכך האמין כל זמן שאביו עדיין בחיים אי אפשר להרוג את אחיו, אחרי שבירכו אביו (לעיל כט) "הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", ואי אפשר שיבטלו מעשה ידיו ודבריו בחייו, כמו שהיה לשמואל הנביא שנפטר לפני זמנו שלא יראה מיתת שאול המלך שנמלך על ידו. לכן היה מחכה אחרי מיתת אביו ואז יכול לו, אך ה' לא עזבו בידו.

יצחק ברך את יעקב בברכות רבות, וביניהן מנהיגותו על אחיו. ברכת צדיק כיצחק ודאי תתקיים, בזאת בטוח גם עשו. אולם לאחר פטירת הצדיק עלולה להיות היחלשות של כח הברכה, כפי שמצאנו שפטירת שמואל אפשרה (ואפילו הוקדמה לשם כך) את הסרת שאול מהמלוכה. אומר עשו: כעת אין טעם לנסות להרוג את יעקב, מכיון שברכת אבינו מגנה עליו. אחזיק את הנקמה בליבי עד מותו, ואז ייקל עלי לפעול.

פירוש זה מתבסס על ההבנה המקובלת שעשו ממתין לפטירת אביו.

אולם ניתן לקרוא אחרת את דברי עשו:

עוד אפשר לומר הכוונה, עם אהבתו של עשו לאביו שלא היה רוצה לצערו, אבל שנאתו ליעקב קלקלה השורה ואמר אפילו כשאהרוג יעקב אגרום שיקרבו ימי אבל אבי - לא אמנע מזה!

יש לקרוא כך את דברי עשו: למרות שהריגת אחי תגרום לצער את אבי, ואפילו למותו, אני חייב להרוג את יעקב. כלומר, שנאתו ליעקב גברה על אהבתו לאביו, ולכן הוא היה מוכן לשלם את המחיר האכזרי של מות אביו מתוך צער וכאב לב.

ומכיון שנכנסנו לליבו המרושע של עשו הרשע, ייתכן אף לומר שמותו של אביו, אף יסב לו נחת כלשהי:

או אפשר לומר באופן אחר כי היתה לו טינה בלבו גם על אביו, שהוסיף לומר לו גם ברוך יהיה, ואת אחיך תעבוד, ולא מצאו הדברים חן בעניו ורצה להתנקם משניהם...

עשו זוכר שלאחר שאביו יצחק הבין את התרגיל שעשה לו יעקב בנו, הוא אמר "גם ברוך יהיה"! לא רק זה שיצחק לא קילל את יעקב על ההטעיה, הוא גם מברך אותו! חמתו של עשו בוערת והוא משתוקק גם למותו של אביו. להרוג אותו כמובן אינו יכול, אולם על ידי הריגת יעקב אביו, ייפול צעיר ממית על יצחק, וכך ייפטר עשו משניהם, חלילה.

עד כמה חמורה השנאה, שיש בכוחה לשבש את מניעיו של האדם ולהניע אותו לפעול אפילו הפך טבעו, ה' יצילנו.

אל תשליכני לעת זקנה!

 בס"ד

אל תשליכני לעת זקנה! / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל אומרים שאברהם אבינו תבע מהקב"ה להביא לעולם זקנה (בבא מציעא פז, א), תופעה שלא היתה לפניו. זו נקודה שמזמינה התייחסות לסוגיה זו. התורה מספרת כי עם זקנותו של אברהם הוא פונה אל עבדו ומבקש ממנו שידאג לאשה לבנו יצחק. על אשה זו להיות עם כמה תכונות ייחודיות. המודגשת שבהן (ועליה התווכח העבד) היא היותה של האשה קרובה למשפחת אברהם. וכך כותב רבינו (אות י):

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אברהם אל עבדו וגו' (כד, א-ב), אפשר לפרש בדרך הלצה, על פי מה שפירש הרב צהלת צבי (דף עד, ע"ב) דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, א) "וזכור את בוראך וגו', ביום שיזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיל, וסגרו דלתים בשוק" וגו',

שלמה המלך מתאר בסוף ספר קהלת את הירידה הפיזית והקוגנטיבית של הזקנה, ואת השפעותיה החברתיות. הספר 'צהלת צבי' מסביר את הפסוק "וסגרו דלתיים בשוק" באופן שאינו פשט (הפשט מדבר על פגיעה ביכולת ללכת, או בשליטה בנקבים ה' יצילנו), אך הוא באופן שמציג בעיה ואתגר גדולים מאד:

כי בימי הרעה היינו ימי הזקנה,...וכאשר האב הזקן ירצה לדור אצל בנו, אז כלתו תסגור הדלת והבן שלו עונה, מה אעשה, אשתי לא ממשפחתנו, ואין לי ברירה, וכאשר ירצה לדור אצל בתו אז חתנו יסגור בפניו את הדלת, ובתו תתנצל מה לעשות, בעלי אדם זר וכו'. וזהו "וסגרו דלתיים בשוק" שלא לקבל אותו.

כאשר האב הזקן (או האם) מגיעים לגיל מסויים שהם נזקקים להסתמך על ילדיהם, לעיתים הדלתות נסגרות: בנו יתרץ שאשתו לא יכולה או לא מסכימה לאירוח זה, ובתו תתרץ שבעלה לא יכול או לא מסכים, וכך נשארים ההורים עזובים במצוקתם.

לפי זה ביאר ה'צהלת צבי' מדרש תמוה ביותר:

ופירש בזה הפסוק (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" וגו', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (מצאתי בספרי בהעלותך פו) אלו הזקנים, "ויאמרו מי יאכילנו בשר", ואמרו חז"ל ביקשו להתיר להם העריות. וקשה: הייתכן שהזקנים יבקשו דבר זה שהוא מתאים רק לצעירים? אלא הזקנים הרגישו עלבונם כי אין מאסף אותם הביתה, בנו תולה באשתו שהיא ממשפחה זרה, והבת תולה בבעלה שהוא ממשפחה זרה להאב, התחילו לבכות ואמרו מי יאכילנו בשר, מי יתיר לנו את העריות להיות אח נושא אחותו, ואז לא יהיה דיחויים מצד כלתו או חתנו כי שניהם בניו, עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

המדרש אומר שחטא קברות התאוה היה שהזקנים בכו על כך שהם מעוניינים שה' יתיר עריות. חוץ מהעבירה המאוסה, זה פלא שדווקא הזקנים, חסרי התאווה, תובעים זאת! אלא מסביר ה'צהלת צבי' בדרכו: הם רצו שבני המשפחה יוכלו להתחתן, וכך הזקנים לא יגורשו בשום טענה ותואנה!

לפי זה עונה רבינו על השאלה שבראש דברינו:

וזהו רמז הפסוק כאן "ואברהם זקן בא בימים", אבל לא היה חסר לו כלום מבחינה בריאותית,...ואינו זקוק לעזרת בנו או כלתו, אך חשב על העתיד אם ייקח אשה לבנו אולי כאשר יזקין עוד ויחלש לא יקבל אותו בנו, מצד כלתו שהיא ממשפחה זרה לו. לכך ציווה עבדו לקחת לו רק ממשפחתו ומבית אביו, ובזה ימצא כבודו וטיפול מסור לעת אפיסת כוחו.

אברהם אבינו חושש שמא כלתו, אשת יצחק, לא תקבל אותו אם וכאשר יזדקק לסיעוד ביום מן הימים, ולכן הוא מחייב את אליעזר להביא דווקא אשה מבנות משפחתו, ואף משביעו על כך.

ויהי רצון שיקויים בנו הכתוב (תהלים עא, ט(:

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו?

 בס"ד

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לידתו של יצחק אבינו לזוג הזקנים אברהם ושרה הכתה גלים. נס מופלא ביותר! אבא בגיל מאה ואמא בגיל תשעים! בהקשר לנס מופלא זה, מביא רבינו רפאל מדרש פליאה (אות ט):

איתא (=מובא) במדרש (אליה רבה פרק ו', ב"ק צז, ב) "מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד".

חז"ל מתארים מטבע בו יש מצד אחד ציור של זוג זקנים ומצד שני ציור של זוג צעירים. מה רצו חז"ל לרמוז בדבר? רבינו מציג כמה פרשנויות:

יש מפרשים זקן וזקנה זה אברהם ושרה מצד אחד, בחור ובתולה זה יצחק ורבקה מצד שני, ויש אומרים בחור ובתולה מצד אחד זה יצחק ואחותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז, א) "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה",

לפי שני הפירושים, הדמויות מייצגות בצד אחד את אברהם ושרה, ומהצד השני את ההמשכיות, או דרך יצחק ורבקה או דרך יצחק ואחותו. אולי מדרש זה מבטא את העצמה של אברהם שכבר ניהל מעין ממלכה, וכפי המנהג המקובל שהמטבעות נושאים את דיוקנם של המלכים.

רבינו נוקט בפרשנות אחרת:

ולי נראה לומר הנס שהיה לאברהם אבינו ע"ה בזמן שהיה זקן וזקנה, כמו שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", פתאום נהפך לצד שני ונעשו כבחור ובתולה והולידו יצחק ואחותו בכל, ודבר זה נעשה מטבע מפורסם בעולם הנס שנעשה להם נגד הטבע.

בהסבר זה רבינו מקבל שאכן מדובר על הצורה המוטבעת על המטבע, אלא שמדובר בשני הצדדים על אברהם ושרה. הם הזקנים, והם נהיו כצעירים היכולים להוליד. המדרש רוצה לומר שבעצם שתי הפנים קיימים כל הזמן באברהם ושרה: יכולת ההולדה למרות הגיל המופלג.

רבינו מציע כפרשנות נוספת, המרחיבה את המשמעות של עניין ה"מטבע", הקרובה למילה "טבע":

ועוד יש לפרש מטבע של אברהם היינו זרעו של אברהם דור אחרי דור, תמיד נעשים להם נסים ונפלאות, שאפילו לפעמים האדם יהיה בצרה גדולה אפילו בסכנת מיתה כמו זקן וזקנה שאין להם מנוס מהמיתה כי קרבו ימיהם, פתאום תבוא לו התשועה ויהיה כמו בחור ובתולה בריאים ורעננים.

המדרש רומז על מהותו של עמנו: עם שאצלו אין מושג של יאוש וזקנה. גם אם נראה שמצבנו חלש ואבוד חלילה, נראה כאילו נקלענו למצב שלא ניתן להוליד דבר חדש, ישנה תמיד התערבות אלוקית המזרימה חיים ורעננות אל עבר עמנו ומניעה אותנו אל עבר יעדי הנצח שלנו.
לא עם רגיל עמנו. מעשה אבות סימן לבנים. גם אם לעיתים נראה כי אנו נמצאים במבוי סתום, מלמדנו הקב"ה דרך אברהם אבינו שהישועה בא תבוא, ואפילו ממקומות שנראים נגד הטבע וההיגיון. זה המטבע שלנו, עם ישראל.

תוכנית העלייה של אברהם אבינו!

 בס"ד

תוכנית העליה של אברהם אבינו / לפרשת לך לך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עם הגעת גלי העליה לארץ ישראל בשנותיה הראשונות, היו כאלה שטענו שאין למה להביא לכאן יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הם התבססו על הפסוק (ירמיהו ב, ז):

וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:

לפי גישה זו, יש להעלות רק את מי שמחויב לאורח חיים יהודי כהלכה.

רבינו חלק על גישה זו (אות ד):

"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, ב). איתא במדרש (פסחים קטז, ב) "ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב. יכול חותמים בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם", עד כאן.

המדרש בפסחים מוצא רמז בפסוק זה לשלושת האבות, ולהעדפתו של אברהם אבינו לעניין החתימה. על מה מדבר המדרש? מה החשיבות בכך שחותמים דווקא "מגן אברהם"?

ראיתי בספר אחד שמפרש בזה, ואני מוסיף קצת נופך משלי במה שאמרו רז"ל (פסחים פח, א) "אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, ויעקב קראו בית".

המדרש בפסחים מלמד על שלושה כינויים שונים שנתנו אבותינו להר המוריה: הר, שדה או בית. רבינו בעקבות ספר אחד (שהוא אינו כותב את שמו) מסביר כי מדובר על גישה חינוכית-רוחנית, ונסכם את פרשנותו בקיצור:

שלוש גישות היו בקבלת גרים על ידי אבותינו: גישתו המרחיבה של אברהם אבינו בה נדרשה אמונה בלבד (זה "הר" מקום פתוח מכל צדדיו). גישתו המחמירה יותר של יצחק תבעה מפגש עם דברים הניראים קשים, אולם למעשה יחסית נוחים למעבר (זה "שדה", מקום תחום בגדר קלה). יעקב אבינו ממש הכביד על המעוניינים להכנס ודרש מהם מחויבות גבוהה ביותר (זה "בית", מקום תחום ומסוגר).

ישנו דיון מהותי בכיוון דומה בין חכמי ישראל, גם לגבי תנאי הקבלה לבית המדרש. דיון נוקב בין גישת רבן גמליאל שסגר את בית המדרש חוץ ממי ש"תוכו כברו". רבי אלעזר בן עזריה לעומתו פתח את בית המדרש לכל דורש כאשר הוא נתמנה לנשיא.

לדילמה זו רומז המדרש בפסחים:

וזה שאומר המדרש "ואעשך לגוי גדול", זה שאומרים אלהי אברהם, רמז לגרים שקבל אברהם שהיו גוי גדול בלי לדקדק עליהם,..."ואברכך", זה שאומרים אלהי יצחק, רמז לגרים שהיה מקבל יצחק שהיה ממיין ומקבל רק הברוכים והטובים. "ואגדלה שמך", זה שאומרים אלהי יעקב, רמז לגרים שהיה מקבל יעקב שהיה בוחר רק אותם המסורים לאמונת שמים ושמו יתברך גדול בעיניהם.

המדרש רומז על גישותיהם של האבות ביחס לקבלת גרים מבחוץ. החידוש הוא שישנה הכרעה  בסוגיה זו, היא כדעת אברהם אבינו. אמנם הרב מסביר את המחלוקת על גיור, אולם הוא עושה השלכה רק על העניין הפנים – יהודי. מכאן משליך הרב על הסוגיה של העלייה לארץ בדורנו:

ונשאלת השאלה מה יהיה באתחלתא דגאולה כאשר דלתות מדינת ישראל פתוחות לכל אשר בשם ישראל יכונה, האם יש לנו לעשות כיעקב אבינו עליו השלום לקבל רק מי שהוא שומר דת כהלכה, או כיצחק לקבל גם הפחות מזה, או כמו אברהם לקבל כולם. או צריך להיות חותמין ככולן דהיינו לצאת ידי כל הדעות? תלמוד לומר "והיה ברכה", בו חותמין ולא בהם, הכוונה נעשה כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום לקבל כל אשר בו שם ישראל יקרא,

החתימה דווקא ב"מגן אברהם" מראה כי ב"חתימה", סוף ההיסטוריה – גאולתם של ישראל, יש לקבל כגישת אברהם כל מי שנקרא יהודי, גם אם מעשיו אינם כפי ההלכה.

ומה יאמר הרב לגבי הפסוק מירמיהו? פסוק המבקר את המטמאים את ארץ ישראל במעשיהם? עונה הרב:

והשם יתברך פותח לנו דלתות הגאולה הוא יפתח לבנו בתורה ויראת שמים, ויתקיים בנו דברי הנביא (ישעיה י"א ט"ו) "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ו"כולם ידעו אותי מקטנם עד גדולם", ובזה נהיה שמחים שקבלנו כל יהודי שבעולם, שהרי סופו נעשה יודע את ה' ומכיר באמונתו.

מי שפותח את הדרך לארץ, יפתח את הלבבות לתורה. כל באיה של הארץ עתידים להתעורר בקרבת ה'. הנביאים מדברים על חיפוש נרחב של הקב"ה בימי הגאולה, וממילא, מי שיהיה כאן ייטיב את דרכיו , וישיבתו בארץ היה מתוך קדושה וטהרה.