בס"ד
תוכנית העליה של אברהם
אבינו / לפרשת לך לך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
עם הגעת גלי העליה לארץ
ישראל בשנותיה הראשונות, היו כאלה שטענו שאין למה להביא לכאן יהודים שאינם שומרי
תורה ומצוות. הם התבססו על הפסוק (ירמיהו ב, ז):
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל
אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי
וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:
לפי גישה זו, יש להעלות
רק את מי שמחויב לאורח חיים יהודי כהלכה.
רבינו חלק על גישה זו
(אות ד):
"ואעשך לגוי גדול
ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, ב). איתא במדרש (פסחים קטז, ב) "ואעשך
לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה
שאומרים אלהי יעקב. יכול חותמים בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם",
עד כאן.
המדרש בפסחים מוצא רמז
בפסוק זה לשלושת האבות, ולהעדפתו של אברהם אבינו לעניין החתימה. על מה מדבר המדרש?
מה החשיבות בכך שחותמים דווקא "מגן אברהם"?
ראיתי בספר אחד שמפרש
בזה, ואני מוסיף קצת נופך משלי במה שאמרו רז"ל (פסחים פח, א) "אברהם
קראו הר, יצחק קראו שדה, ויעקב קראו בית".
המדרש בפסחים מלמד על
שלושה כינויים שונים שנתנו אבותינו להר המוריה: הר, שדה או בית. רבינו בעקבות ספר אחד
(שהוא אינו כותב את שמו) מסביר כי מדובר על גישה חינוכית-רוחנית, ונסכם את פרשנותו
בקיצור:
שלוש גישות היו בקבלת
גרים על ידי אבותינו: גישתו המרחיבה של אברהם אבינו בה נדרשה אמונה בלבד (זה
"הר" מקום פתוח מכל צדדיו). גישתו המחמירה יותר של יצחק תבעה מפגש עם
דברים הניראים קשים, אולם למעשה יחסית נוחים למעבר (זה "שדה", מקום תחום
בגדר קלה). יעקב אבינו ממש הכביד על המעוניינים להכנס ודרש מהם מחויבות גבוהה
ביותר (זה "בית", מקום תחום ומסוגר).
ישנו דיון מהותי בכיוון
דומה בין חכמי ישראל, גם לגבי תנאי הקבלה לבית המדרש. דיון נוקב בין גישת רבן
גמליאל שסגר את בית המדרש חוץ ממי ש"תוכו כברו". רבי אלעזר בן עזריה
לעומתו פתח את בית המדרש לכל דורש כאשר הוא נתמנה לנשיא.
לדילמה זו רומז המדרש
בפסחים:
וזה שאומר המדרש "ואעשך
לגוי גדול", זה שאומרים אלהי אברהם, רמז לגרים שקבל אברהם שהיו גוי גדול בלי
לדקדק עליהם,..."ואברכך", זה שאומרים אלהי יצחק, רמז לגרים שהיה מקבל
יצחק שהיה ממיין ומקבל רק הברוכים והטובים. "ואגדלה שמך", זה שאומרים אלהי
יעקב, רמז לגרים שהיה מקבל יעקב שהיה בוחר רק אותם המסורים לאמונת שמים ושמו יתברך
גדול בעיניהם.
המדרש רומז על גישותיהם
של האבות ביחס לקבלת גרים מבחוץ. החידוש הוא שישנה הכרעה בסוגיה זו, היא כדעת אברהם אבינו. אמנם הרב
מסביר את המחלוקת על גיור, אולם הוא עושה השלכה רק על העניין הפנים – יהודי. מכאן
משליך הרב על הסוגיה של העלייה לארץ בדורנו:
ונשאלת השאלה מה יהיה
באתחלתא דגאולה כאשר דלתות מדינת ישראל פתוחות לכל אשר בשם ישראל יכונה, האם יש
לנו לעשות כיעקב אבינו עליו השלום לקבל רק מי שהוא שומר דת כהלכה, או כיצחק לקבל
גם הפחות מזה, או כמו אברהם לקבל כולם. או צריך להיות חותמין ככולן דהיינו לצאת
ידי כל הדעות? תלמוד לומר "והיה ברכה", בו חותמין ולא בהם, הכוונה נעשה
כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום לקבל כל אשר בו שם ישראל יקרא,
החתימה דווקא ב"מגן
אברהם" מראה כי ב"חתימה", סוף ההיסטוריה – גאולתם של ישראל, יש
לקבל כגישת אברהם כל מי שנקרא יהודי, גם אם מעשיו אינם כפי ההלכה.
ומה יאמר הרב לגבי הפסוק
מירמיהו? פסוק המבקר את המטמאים את ארץ ישראל במעשיהם? עונה הרב:
והשם יתברך פותח לנו
דלתות הגאולה הוא יפתח לבנו בתורה ויראת שמים, ויתקיים בנו דברי הנביא (ישעיה
י"א ט"ו) "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ו"כולם
ידעו אותי מקטנם עד גדולם", ובזה נהיה שמחים שקבלנו כל יהודי שבעולם, שהרי
סופו נעשה יודע את ה' ומכיר באמונתו.
מי שפותח את הדרך לארץ,
יפתח את הלבבות לתורה. כל באיה של הארץ עתידים להתעורר בקרבת ה'. הנביאים מדברים
על חיפוש נרחב של הקב"ה בימי הגאולה, וממילא, מי שיהיה כאן ייטיב את דרכיו ,
וישיבתו בארץ היה מתוך קדושה וטהרה.
