יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא

 בס"ד

יוסף הצדיק ורבי חנינא בן דוסא / לפרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ישנה מחשבה ילדותית שאם אדם הוא צדיק, אוטומטית יושפע עליו שפע חומרי עד בלי די. לעיתים הבטחות כאלה הן המניע של אדם להחליט על חזרה בתשובה... עיון בסיפורים אודות חייהם של גדולי ישראל במהלך הדורות מגלה כי אין הדבר נכון, וישנם לקב"ה שיקולים נוספים. רבינו מוצא מודל למצב כזה אצל יוסף הצדיק (אות יג):

"ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי" (לט, ב). יש לפרש על פי הידוע, שיש לפעמים צדיק שהוא חסיד וקדוש, ותפילותיו וברכותיו רצויים לפני השם יתברך, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ועם כל זה הוא חי בדוחק, ואין לו פרנסה טובה, על דרך שאמרו בגמרא (ברכות יז, ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

רבי חנינא בן דוסא הוא דמות מופלאה בעולמם של חכמינו. אנו לא מכירים ולו הלכה אחת בשמו, אולם סיפורי ניסים רבים קשורים בדמותו הנשגבה והקדושה. תפילותיו פעלו ישועות גם בעבור גדולי חכמי ישראל! עם כל זה, הוא היה עני מרוד, והתפרנס יחד עם משפחתו בכמות דלה של קב חרובים (נפח של כ-1.2 ליטר!).

האם יש בדבר זה פגם בהנהגת ה' חלילה? הצדיק באמונתו וקדושתו מלמדנו שאין הדבר כך. רצונו של הקב"ה למנוע חלילה טובה חומרית ממנו, ואין הצדיק נכנס לחשבונות שמיים מהו הטעם לכך.

זו מעלתו של יוסף הצדיק:

וזהו רמז הפסוק "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק. "ויהי איש מצליח", בברכותיו ובתפלותיו - ותמיד נענה, ובכל זאת, "ויהי בבית אדוניו המצר'י", שהוא נמצא בצרות של עניות וכיוצא.

יוסף הצדיק חי בדוחק תחת שלטון של רב טבחים, המוציא להורג של המלך. הוא נתון ללחצים והצקות בלתי פוסקים מצד הגבירה, והוא נשאר בצידקו ותומתו.

למעשה, הניסיון של יוסף כמובן התרחב לעבר חיי שפע, והמפרשים מסבירים שמדובר על עמידה בניסיון כפול – עוני ועושר:

והמפרשים פירשו שזה רומז על נסיון העוני והעושר שהתפלל על זה שלמה המלך ע"ה (משלי ל, ח) "ריש (=עוני) ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי, ופן אורש וגנבתי" וגו'. וזהו רמז הפסוק, "ויהי ה' את יוסף", הוא הצדיק, או על יוסף עצמו שהוא עמד בנסיון של הצלחה ושל יסורין, ותמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו, בין בזמן שהיה איש מצליח, בין כשהיה בצרה בבית הסוהר, ועוד תמיד אהבת ה' ומצותיו דבוקים בו.

שלמה המלך בקש להינצל מכל ניסיון, בין של עושר ובין של עוני. עושר בודק את האדם בנאמונותו לקב"ה ואמונה כי ברצון ה' ובברכתו זכה לעושרו, וניסיון העוני הוא להזהר מגניבה ושבועת שקר שעלולה לבוא בעקבות הגניבה. יוסף היה בשתי הנסיונות, בתחילה בבית המצרי ואחר כך כשעלה לגדולה. בכל המצבים הללו הוא נשאר בעמדתו, יוסף הצדיק.

לא מהאו"ם תבוא הישועה!

 בס"ד

לא מהאו"ם תבוא הישועה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

על ה'מסורה' כבר הרחבנו בעבר. בקצרה, מדובר על השוואה בין מקומות שונים בתנ"ך, בהן ישנה תופעה לשונית מיוחדת ונדירה. הפרשנים – ובעל הטורים נחשב מבין המובילים בתחום – הציעו קשרים בין המקומות השונים. הם ראו בשימוש זהה במטבע לשון כדבר הרומז על קשר זה או אחר.

כותב רבינו (אות יב):

"וריוח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית לב, יז) "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד, יד)...

המילה רֶוַח מופיעה בתנ"ך פעמיים בלבד: במתנת יעקב לעשו, ובדברי מרדכי לאסתר, בשכנעו אותה להסתכן למען הצלת עם ישראל. אגב, בעל הטורים, ר' יעקב בן רבינו אשר, לומד מפה שאם חיים אצל גויים ורוצים רווח והצלה, פשוט שולחים בקשיש...

מה לומד רבינו מכאן?

יש לפרש כפי מה שאנו רואים בזמנינו, שהאומות עושים הפליה בין ישראל לשאר האומות, וכל מה שעושים האומות לישראל אין אף אחד המגנה אותם, ולעומת זה אם נחשדו ישראל שעשו דבר רע לאיזה מהאומות, אז האו"ם מגנה אותם.

בעיצומה של מלחמת הקיום בה אנו נתונים כעת, הצביעות זועקת לשמים: אומות הנוהגות באכזריות תת אנושית ננזפות בשפה רפה במקרה הטוב, ואילו כלפי עם ישראל – זעקות עד לב השמים כלפי כל מהלך מיקרו-מלחמתי. מסתבר שסיפור זה אינו חדש. האו"ם שבא לקדם שלום ושיח בין אומות היה ונשאר ארגון שהצביעות נוכחת בו כדבר שבשגרה.

אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים:

אבל השם יתברך המשקיף על עמו ישראל ועל ארץ ישראל, וכמו שנאמר (דברים י"א י"ב) "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", מביא תשועה לישראל ממקום לא צפוי, וכל דברי הסתה של האומות נגד ישראל יאבד זכרם!

ממשפחת העמים לרוב לא תגיע הישועה. הקב"ה משגיח על ארצו, ועל עמו היושב עליה בחן בחסד וברחמים. עינו משגיחה לטובה להפוך לנו לברכה ולטובה את כל ההתרחשויות. דברי הבלע של הגויים מתאדים והופכים לאבק היסטורי, ועם ישראל חי וקיים לעולם!

רמז לכך מוצא רבינו בהערת המסורה הנ"ל:

וזהו רמז בעל המסורה "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר", אם העולם עושים הפליה בין עם ישראל לשאר האומות אין לנו לפחד מזה, כי בהיפך זה מעורר רחמי שמים על ישראל, ו"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" שלא היה צפוי.

עדר רומז לעם. אם ישנו רווח והפליה בין העדרים/העמים, זהו חוסר יושר וצדק. זה מסכן את היציבות של כלל האנושות כולה. כל עם פועל כרצונו, ומבין כי מה שמניע את היחס מהאומות הוא אינטרסים. במצב בו אין לנו יכולת לסמוך על שיקול הדעת והשיפוט המוסרי של האנושות, אנו חוזרים ונזכרים כי תמיד תבוא הצלה, ממקום אחר, מקומו של עולם ישתבח שמו.

אתה הסולם!

 בס"ד

אתה הסולם!! / לפרשת ויצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חזיונו של יעקב אבינו בהר המוריה, שם שקעה השמש במיוחד בשבילו, הוא חזיון של התגלות אלוקית, שנפתחת בהיכרות אישית ראשונה של יעקב אבינו עם ה' יתברך  (כח, יג(:

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק!

ובעקבות ההיכרות – ההבטחה היסודית:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ!

הדרך בה ה' יתברך מתגלה אל יעקב אבינו היא בחזיון של סולם. מדוע? מה בא הדבר ללמד את יעקב אבינו? ומה אותנו?

כותב הרב (אות ז, באפשרות השניה):

יש לפרש על פי מה שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק (תהלים קכא ה) "ה' צלך על יד ימינך", שהאדם בעולם הזה דומה הוא לצל, וכמו שהאדם עומד בשמש או בירח כל התנועות שהוא עושה הוא רואה אותם בצלו, כך האדם כלפי שמים: כל מה שהוא עושה עם ה' בענייני דת כך יקבל, אם בעולם הזה או בעולם הבא.

אדם מישראל הפועל בעניינים רוחניים, גורם לתנועות והשפעות בעולמות עליונים! כמו אדם המזיז ידו לעומת מקור אור, הוא רואה את צילו נע יחד עם ידו, כך גם מעשינו, דבורינו ומחשבותינו הטובים גורמים להשלכות בשורשי העולם. זהו הדבר הרמוז בתהלים:

וזהו "ה' צלך על יד ימינך", היא התורה שניתנה ביד ימין, שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו".

ה' צילך – ממש! כביכול מגיב כצל לכל תנועה שאנו פועלים כאן בעולם התחתון.

וזהו המסר ליעקב אבינו:

וזהו רמז הפסוק "ויחלום", העולם הזה הדומה לחלום ארוך, האדם החי בו הוא כמו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ועל כל תנועה שהוא מניע הסולם מלמטה - מניע גם ראשו הנמצא בשמים, כך האדם כל מה שחוטא ופוגם בעולם הזה גורם פגם לנשמתו, גם כביכול להשכינה שבשמים,

כל מעשה של האדם ברגלי הסולם – בארץ – גורם לתנודות בראש הסולם – בשמים. גוף האדם כאן למטה משפיע על שורש נשמתו בעליונים. ולא רק על שורש נשמתו הוא משפיע אלא גם על הכוחות הרוחניים במציאות כולה:

"והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", שבמעשיו הוא גורם ירידה כביכול למלאכים שנבראו ממעשיו וירידה לנשמתו, או גורם עלייה לנשמתו ועילוי לשכינה ולפמליא של מעלה, והכל תלוי "בו" היינו במעשיו. 

כל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד (אבות ד, יא). מלאכים אלה יכולים לעלות ויכולים גם לרדת. הכל תלוי באדם הפועל.

אדם לעיתים יכול להקל על עצמו בטענות הבל של תחושת אפסיות. אין הדבר נכון. כאשר נפנים את גודל האחריות שלנו כלפי המציאות כולה, נוכל לאזור כוחות ולפעול לייצר מציאות טובה ושלמה יותר.