בס"ד
מצוֹת וחֵלֶב – בין צו
לצב / לפרשת צו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
כל מי שחווה והשתתף
באפיית מצות מכיר את תחושת החיפזון והחיוניות המלווה את קיום מצוה חביבה זו. חז"ל
למדו בניין אב למידה ראויה זו בכל המצוות – ממצוות אפיית המצות.
רבינו יראה כי גם מידה
זו, וגם הנגדית לה, העצלות, רמוזה בפרשתנו (אות ז):
מצות תאכל במקום קדוש
(ו, ט) פירש הגאון 'בן איש חיל' בפתיחה, על פי מה שכתבו הקדמונים מדת הזריזות
והחריצות נקראת בשם מצה, על שם שמתעסקים בה בזריזות כדי שלא תחמיץ, ומדת הכבדות
והעצלות נקראת בשם חמץ, שצריך להתעסק עמו בכבדות שלא להזיז אותו ושלא להניעו ממקום
למקום.
רבינו פותח מדברי רבינו
יוסף חיים מבגדד, ה'בן איש חי' המשווה בין חמץ לעצלות, ובין מצה לזריזות. מידה
עצומה! אבל...לא בכל הקשר:
וזהו שאומר הפסוק "מצות
תאכל", הזריזות צריכה להיות רק "במקום קדוש" בדבר מצוה, אבל בדברים
של הגוף הכל תלוי בהשגחתו יתברך, כי לא בכח יגבר איש, עד כאן דבריו ז"ל.
זריזות ראויה רק במקום
ובהקשר של קדושה, מידות טובות, תורה ומצוות. אם חלילה אדם עסוק בענייני שאינם
לרצון ה', שם העצלות רצויה ואף הכרחית.
בהקשר זה מזכיר רבינו
מדרש שכבר נידון בדבריו בפרשת וירא על אברהם אבינו, ומציע לו פירוש חדש:
ואפשר לרמוז זה בדברי
רבותינו זכרונם לברכה במדרש (בר"ר לט, יא) באמרם "מטבע של אברהם אבינו,
זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד", לומר הטבע של אברהם בדברים השייכים
לגוף היה מתנהג בעצלות כמו זקן וזקנה, אבל בדברים הרוחניים של הנשמה היינו התורה
והמצות היה מתנהג כמו בחור ובתולה. ומעשה אבות סימן לבנים...
אותו מטבע דו צידי שהיה
נראה כשני הפכים בדמות אחת, הוא בעצם ביטוי של שלמות: שימוש במידת הזריזות בהקשרים
של קדושה ורוחניות, ומידת העצלות בענייני הגוף והחומר.
את הרכיב המעמיק הזה
יגלה הרב בהמשך הפרשה (אות ח):
"כי כל אוכל חֵלֶב מן
הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה'" (ו, כה) אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'שער בת רבים' ז"ל בסדרין (עמוד 24) בפסוק (לעיל ג, יז) "כל חלב וכל דם, לא
תאכלו", הנה בכל מדה נטע ה' בנפש האדם ב' כחות הפכיות, כמו, הזריזות והעצלות,
הענוה והגאוה, הרצון והכעס, הקמצנות והפזרנות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב
לאחד משני הכוחות, רק כי יש בידו בכח בחירתו ובעצת שכלו להטות עצמו אל הקצה השני
להיות עניו ונדיב ורחמן לצדיקים וכילי ואכזר לרשעים. ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי
גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע,...וכן במדת הזריזות והעצלות...כמו שכתב
בחובת הלבבות (שער עבודת ה') כי שניהם נצרכים לשלימות האדם שהוא שני חלקים, אחד
לקיים המצות עשה, ב' שלא לעבור על מצות לא תעשה. כי לקיים מצות עשה צריך האדם
לעורר כח החמימות בכל כחותיו וחושיו לעשותם בזריזות ושמחה,...אבל כשבא יצר הרע לפתות
לאדם לעבור על מצות לא תעשה ח"ו, אז צריך האדם לנטות לצד הקרירות והעצלות שלא
לעבור עבירה זו...והנה מקור כח הזריזות בא מחמימות הדם, ומדת העצלות בא מקרירות החֵלֶב,
עד כאן דבריו ז"ל.
הרב כ'דיר מזכיר את דברי
הרב 'שער בת רבים' (הרב חיים אריה ליב, פולין, המאה ה-19) שמסביר את הרעיון דלעיל:
לכל אדם יש את שתי קצוות המידות, זו לעומת זאת. כאן לא טמון ההבדל בין צדיק לרשע.
ובמה כן? ביישום! אם מכוון את המידה הטובה כלפי טובים, הריהו צדיק. אם מכוון את
המידה הטובה לרשעים, ואת הרעה לטובים, הריהו רשע. אלא שמוסיף השער בת רבים שהזריזות
והעצלות רמוזות בחלקי הבהמה. הדם הנע במרוצה בגופה של הבהמה רומז לזריזות, והחֵלֶב
הנח במקומו רומז לעצלות. יסוד זה נמצא בפרשתנו:
וזה רמז הפסוק, "כי
כל אוכל חֵלֶב", רמז למדת העצלות. נחשב "מן הבהמה", כי הוא משחית
נפשו, וזה כאשר יעשה העצלות במצות עשה, "אשר יקריב ממנה אשה לה'", שצריך
לה כח החמימות והזריזות והוא מתנהג להיפך.
חֵלֶב הוא קר ומבטא את
האיטיות והסחבת . אדם המשתמש במידה זו של העצלות והקרירות בפעולה של "הקרבה",
קרבת ה', הרי נחשב הוא "מן הבהמה", אדם שאינו עמל לתיקון מידותיו, אלא
נותן להן להנהיג את חייו, כאותו בעל חי.
ניקח נא את מידת
הזריזות, מידת חג הפסח, ונעלה אותה על ראש עבודתנו לה' יתברך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה