על מי בוכים לאחר פטירתו של צדיק? לע"נ מורנו הרב מזוז זצוק"ל

בס"ד

על מי בוכים אחרי הפטירה של צדיק? / לפרשת שמיני / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל / לע"נ מורנו הגאון הרב מאיר מזוז זצוק"ל

פטירת בני אהרון הצדיקים בפרשתנו בונה בנייני אב רבים בהתייחסות יהודית – אמונית ביחס לפטירה ולאבלות. אהרון נתבע לכבוש את אבלו ולהמשיך את שמחת היום השמיני, כאשר במקביל העם הוא זה שיציין את הכאב הנורא והאיום.

המילים בהן מנחם משה את אהרון הן הבאות (י, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד..

באופן פשוט – כך מסביר לנו רש"י – משה אומר לאהרון שפטירתם לא נבעה מקטנות וחטא, אלא מתוך גדולה ועצמה רוחנית, שבקשה למצוא קרבת ה' אינסופית – מעבר לגבול.

רבינו ילמד מכאן רעיון נוסף לגבי היחס הנכון לפטירת צדיקים (אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירש הגאון חתם סופר ז"ל הפסוק (ירמיה כב, י) "אל תבכו למת ואל תנודו לו", שהוא לשון נידנוד, שאין המת קם או מתנדנד בבכיה.

הנביא ירמיהו מגביל את אופן הצער על הנפטר בהיקפי הבכי והרעדה ("אל תנודו"). רבינו משה סופר ע"ה הסביר את שני חלקי הפסוק כסיבה (שלא יכולה להתממש) ותוצאה: אל תבכו על המת יותר מדי, שהרי לא גרמו לתוצאה של תנועתו מחדש – תחייתו, על ידי בכי רב זה. ההשלמה עם המוות -לא אלינו – היא שלב ראשון בשיקום ובריפוי שחייבים לבוא עם פטירת היקר.

רבנו מרחיב את הדרשה ומסביר כך את הפסוק הנ"ל:

וזהו שאמר משה לאהרן, "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", אלו הקדושים שנפטרו, כבר התקדשו (על דרך "פן תקדש" (דברים כב, ט), כבר היא קודש), ואין מה ליהנות מהם או לחכות להם לקום, אלא העיקר הוא "ועל פני כל העם אכבד", כמו שסיים שם הנביא "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד", רוצה לומר, בכו על החיים ההולכים על הארץ שלא התעוררו לתשובה בפטירת הצדיק. וזהו "ועל פני כל העם אכבד", אלו אנשי הדור שהם בחיים "אכבד" אתכבד כאשר יתעוררו לתשובה.

תוכן הנחמה של משה הוא שונה: בניך, אהרון, נתקדשו בלכתם. הבכי לא ישיבם, וגם לא יפעל שום עלייה בנשמתם. האם המשמעות היא התעלמות ממותם? חלילה! ההיפך הוא הנכון: פטירת הצדיק חייבת לייצר רושם בחיי העם כולו! קרבת אלוקים שתיגרם עם פטירת הצדיק – היא הכבוד לה'. אם אדם חטף מכה כואבת של פטירת צדיק מן הארץ ולא היטיב את דרכיו – עליו יש לבכות, "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד", ההולך, הוא האדם החי עליו יש לבכות אם לא ישנה אורחותיו, ולא ישוב בתשובה.

עם הליכתו של מורנו ורבנו הגאון הרב מאיר מאזוז זצוק"ל, ניתן נא אל ליבנו לשמר את דרכיו: את מסירותו לתורה, את אהבת ישראל שלו, את מידת האמת חסרת הפשרות, ואת אהבת ארץ ישראל שפעל למענה. תנצב"ה.