מי מעייף את ה'?....

 בס"ד

מי מעייף את ה'?... / להפטרת פרשת לך לך / רבי רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת פרשתנו מלאה בדברי עידוד וחיזוק לעם ישראל החוששים שמא חלילה ה' יתברך התעייף מלהגן ולשמור עליהם. בפסוקים מרוממי נפש מתאר הקב"ה אירועים בהם בא לידי ביטוי כוחו האינסופי יתברך.

רבינו עומד על התיאור של הקב"ה שאינו עייף לעולם (ישעיהו מ, כח ):

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:

הפסוק מציג תכונה זו באופן נחרץ, כפי שהיינו מצפים. רבינו מביא מדרש מפתיע של חכמינו (נפש חיה אות כ):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל במדרש (שמות רבה יג, א) "אמר הקדוש ברוך הוא בראתי הרים בראתי גבעות ואין אני יגע. במי אני יגע? במי שמדבר לפני דברים בטלים", ובעלי המוסר פירשו על ענין שמירת השבת, דמלבד שאסור לעבוד בה פעולה מעשית אלא גם בדברים של חול בשבת אסור, כי שמירת השבת היא משום כי השם יתברך ברא עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, והבריאה היתה רק בדיבור שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), לכך גם ישראל אסור להם לדבר דברי חול בשבת שהם כמו מעשה מלאכה.

המדרש אומר שמה שמעייף את ה' כביכול הוא דיבורים בטלים. ישנם כמה וכמה סוגים של דיבורים בטלים. רבינו מתמקד בפרשנות של בעלי המוסר הממקדים את הבעיה בדיבורי חול בשבת. ומה היגיעה?

ה' ברא את העולם בדיבור, "הוא אמר ויהי" (תהלים לג, ט). כך עשה בששת ימי המעשה. אם כן ממה נח בשבת? מדיבור של בריאה. מכיון ששבת מזכירה לנו את בריאת העולם, ומנוחת השבת מזכירה לנו את מנוחתו כביכול של ה' יתברך, הרי שדיבור חול נאסר ממש כמו מלאכה. בדיבורים בטלים – דיבורי חול בשבת – האדם כביכול ממשיך "להעסיק" את הקב"ה בענייני בניית העולם ותיקונו.

וזהו רמז הפסוק "הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע" והכל היה רק בדיבור, ובהיפך "נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" וגו' לכן "החרישו אלי איים" אתם תחרישון שלא לדבר דברים בטלים בחול ולא דברי חול בשבת, רק כאשר יגשו לביכ"נ ולבית מדרש אז ידברו דברי תורה קריאה ותפלה ולא דברים בטלים.

ה' הוא מקור הכח והעוצמה. לא רק שאינו מתעייף אלא גם זה שמעניק כוחות לעייפים. אבל צריך תנאי לזה: החרישו! תהיו בשקט מהדיבור השלילי! ומה במקום זה? ממשיך הנביא:

יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ!

בואו אליי! לבתי הכנסת ולבתי המדרש! דברו בהם דברי תורה ותפילה! זהו שעשועו ושמחתו של הקב"ה ובמיוחד ביום השבת.

מה שווה ארמון ריק??

 בס"ד

מה שווה ארמון ריק?? / להפטרת פרשת נח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת נח היא הפטרת נחמה המבטיחה לעם ישראל כי הזעם על חטאי ישראל אינו נצחי, וה' אף נשבע על כך שכמו שמי נח, המבול,  היו תופעה חד פעמית - כך גם הזעם.

אחת מההבטחות היא הגדלת גבול ישראל והרחבת מקום הישיבה של העם (ישעיהו נד, ב):

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי...

הרב צבאן זצ"ל (נפש חיה אות לא) מדקדק במילות הפסוק:

יש לדקדק דיספיק לומר "הרחיבי אהלך"!

המילה 'מקום' נראית כמיותרת בפסוק, ומה באה להוסיף?

ואפשר לומר על פי מה שפירשו חז"ל מה שאמר בלעם לישראל (במדבר כ"ד כ"ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", ואמרו במדרש (סנהדרין קה, ב) "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", שחביבותם של בתי כנסיות ובתי מדרשות אינה אלא על ידי 'משכנותיך', שבאים ושוכנים בהם לבוא כל יום להתפלל בוקר ערב וצהרים, ולא לצבוע אותם במיני הידור ואינם באים להתפלל רק בשבתות ובחגים,

בברכתו, משבח בלעם הרשע את בתי הכנסת ובתי המדרש של עם ישראל. ברכתו אף מתייחדת בעמנו כפסוק שבו אדם נכנס לבית הכנסת בבקר. מחדש רבינו בלשון הברכה: המילה 'משכנותיך' אינה רק תקבולת למילה 'אהליך', אלא מבטאת גם פעולה, השתכנות, ישיבה בפועל! שבחו של ה'אוהל', בית הכנסת, הוא לא ביופיו וגודלו של המבנה, אלא בעוצמת וכמות התוכן – הנוכחים הבאים לעבוד את ה' במקום.

רבינו מעביר ביקורת על אנשים וקהילות שמעדיפים השקעה רבה בשיפור חזות ויוקרת בית הכנסת, אך לא טורחים בייעוד האמיתי, להגיע ולמלא את המבנה בתפילות ובשיעורי התורה:

כי עדיף להיות אפילו אוהל ומתפללים בו יום יום, ויש בו מורא שכינה, מלהיות משכן ובנין משוכלל והוא ריק מהציבור.

עדיף אוהל מלא מהיכל מפואר ריק! מה התועלת במבנה הבנוי כארמון ואינו מבצע את התכלית לשמה הוא נבנה? וזהו הרמז בנמצא במילה 'מקום' בהפטרה:

ולזה אומר הנביא "הרחיבי מקום אהל'ך" אלו בתי כנסיות, "ויריעות משכנותיך" אלו בתי מדרשות, אבל העיקר הוא כשיהיו הרבה מתפללים ואין מקום מספיק לכולם, אבל להרחיב בתי כנסיות ולשכללם ללא תועלת אין בזה שום חשיבות.

הנביא מוסיף את המילה 'מקום' כדי לבטא את המטרה האמיתית של כל שיפוץ ותיקון של בתי כנסת ובתי מדרש: יצירת מקום שיכיל את המתפללים והלומדים הרבים. כלי יפה ללא תוכן אינו שווה דבר. יש לדאוג למימוש המטרה של ההיכלות הללו: הגדלת תורה ותפילה.

מבחן האהבה

 

בס"ד

מבחן האהבה / להפטרת פרשת בראשית / רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מתארת ביקורת של הקב"ה על עם ישראל שהוא כביכול היחיד שאינו רואה בשבחו של הקב"ה כבורא העולם וכל אשר בו. העולם כולו מכבד את ה' יתברך ודווקא עם ישראל נוהגים כעיוורים, חלילה.

רבינו עומד על הפסוק הבא (ישעיה מב, יב):

יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃

בפשוטו הפסוק מדבר על הכבוד שעושים הגויים לה', אך רבינו ייקח מכאן לקח גם לנו (אות לג):

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עטרת צבי ז"ל דרוש חמישי פירוש הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך וגו' ושננתם לבניך וגו'", כי הבחינה לדעת שהאדם אוהב השם יתברך באמת הוא כאשר ישנן דברי תורה לבניו, כי אם באמת אינו אוהב השם יתברך ותורתו רק מסורתית לא היה מלמד אותה לבניו, יעויין שם באורך.

העטרת צבי מחדש כי ישנו קשר בין הציווי לאהוב את ה' לבין הציווי לשנן לבנינו את התורה. אם החיבור לתורה היה רק מצד שכך האדם קיבל, אולם האדם לא יצר יחס נפשי של חיבה כלפי התורה, הוא לא ימסור אותה לבניו. המלמד תורה לבניו מעיד כי הוא מלמד ואף משנן את התורה לבניו.

רעיון זה נרמז בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק "ישימו לה' כבוד", רוצה לומר עם ישראל עושים ומקיימים הרבה דברים לכבודו יתברך, אך לא יוודע שזה עושים מתוך אהבת ה' באמת, רק כאשר "תהלתו באיים יגידו", דהיינו לאחרים שזה מורה על אהבתם להשם יתברך.

יש הרבה דרכים לבטא כבוד, אולם יש דרך אחת המעידה על חיבה: אם אתה אומר, מספר לכולם "כמה טוב ה'", כמה נעים להיות בקרבה עם ה' ועם תורתו, מובן כי יש הדבר בוער בליבו של האדם ומחייה אותו. יש כאן אהבה!

ורמז נאה מגלה כאן הרב:

ויש לרמוז כי תיבת כבוד, גימטריא ל"ב (32) לומר כדי לדעת מה שיש בתוך לב האדם באהבתו להשם יתברך, הוא כאשר "תהלתו באיים יגידו" וכמבואר.

המילה כבוד עצמה רומזת מהו הכבוד הנעלה ביותר: הלב האוהב. זהו החיבור האמיתי והעמוק לתוכן דבריו של הקב"ה, ומתוך כך האדם ומפיץ את הטוב הזה לכל עבר.

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם!

 

בס"ד

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

סח לי פעם סופר סת"ם: ספרי תורה רבים זכיתי לכתוב בחיי, אולם עד היום, בכל פעם שאני מגיע לפסוקים המספרים על פטירת משה רבנו, אני ממרר בבכי! אחרי שאתה עובר שוב על כל מעשיו ומסירותו של משה, הפרידה קשה שוב!

איכה, משה???

רבינו מוצא לנו נחמה פורתא ברמז בפרשתנו. הוא עומד על פרט טכני לכאורה בסיפור פטירת משה: איש לא יודע היכן הוא נקבר. הדבר תמוה: הרי מדובר על עובדה טכנית שניתנת לבחינה היסטורית: האם אנשים יודעים לזהות את המקום או לא? האם ישנה מסורת בעניין או לא? מדוע צריכה התורה לתאר נתון טכני זה?

כותב הרב (אות ד):

"ולא ידע איש את קבורתו, עד היום הזה" (לד, ו) - אפשר לפרש כי משה רבינו ע"ה גם אחרי פטירתו נקרא חי, כיון שמזכירין אותו בתורה בהלכות ובאגדות. וגם מה שלא נמצא כתוב בתורה הלכה מפורשת, אומרים זה הלכה למשה מסיני, וממילא בודאי לא נקרא מת וכאלו הוא חי אתנו.

ישנו מימד חיים של חכם לאחר פטירתו והוא על ידי תורתו, כדברי חכמים (בבלי יבמות צז, א):

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר.

כביכול ממשיך החכם לדבר לאחר פטירתו. אמנם לגבי משה רבינו אין לנו דברי תורה כתובים שאמר כדברי התנאים, האמוראים ואילך, אולם הוא מופיע במדרשים רבים. גם בעולם ההלכה, ישנן הלכות רבות שנקראות "הלכה למשה מסיני", דברים שמקורם אינו בכתוב כלל אלא משה קבלם מפי הגבורה.

וזהו רמז הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", כי אינו מת, כיון עד היום הזה מזכירין שמו לטובה, וכמו שאומר הנביא (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה".

איש לא יודע את 'קבורתו'! ולא את 'מקום' קבורתו! כביכול כלל לא מת. תורתו חיה, והיא מזוהה עימו לחלוטין. הנביא מלאכי קורא לתורה כולה "תורת משה". כל לימוד, כל הגיה, כל עיון, כל רעיון – הכל מחבר אותנו לדמותו החיה של משה מוסר התורה.

יהי רצון שזכותו תגן בעדינו, ויעזרנו לפתוח ליבנו בתורה הקדושה אמן ואמן!

יהודי של שמיים ויהודי של ארץ...

 בס"ד

יהודי של שמיים ויהודי של ארץ / לפרשת האזינו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפנייה לשמים ולארץ בפתיחת שירת האזינו במקום לפנות אל המאזינים האמיתיים – עם ישראל, מורגשת אצל חכמים ומוסברת באופנים שונים. רבינו יסביר כי ניתן לפרש את הפנייה לא רק אל השמים והארץ (כעדים, לפי פירוש חז"ל) אלא ממש לעם ישראל, תוך הנה שיש כאן רמז לסוגי אופי שונים (אות א):

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" (לב, א) אפשר לפרש על דרך שנאמר (שמואל ב, כב כז) "עם נבר תתבר, ועם עקש תתפתל". והכוונה האדם צריך להתנהג עם הזולת כפי מה שהוא מתנהג וכפי טבעו,

דוד המלך אומר כי ה'  פועל עם כל אדם לפי אופיו (תהילים יח, פסוקים כו-כז, הפרק המקביל לפרק בספר שמואל שהזכיר הרב):

(כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם:

(כז) עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל:

את העקרון הזה יש ליישם גם בין בני אדם: לכל אדם יש מבנה נפשי מסויים. אם רוצים לפעול עם איש זה באופן אפקטיבי יש לדבר איתו בשפה שלו. כך בכל תחום ובודאי בעניין של תוכחה:

אם למשל טבעו עקשן וחכם בעיניו, צריך להוכיח אותו קשות בהוכחות ברורות עד שיכנע להודות על האמת ויחזור למוטב, ואם אדם מטבעו יש לו משמעת ומקבל הדברים הנכונים, על דרך שאמרו קבל את האמת ממי שאמרו. דהיינו אם אתה שומע דברים של אמת תקבל אותם אפילו אותו אדם האומר הוא אדם פשוט, עם אדם כזה צריך לדבר בנחת וברוח טובה, כי אין שום צורך לדבר אתו בקושי.

יש אדם שמרגיש שהוא יודע-כל. עקשן על האמת כפי שהוא מבין אותה. איתו יש לדבר בשפה קשה עם טענות חדות שיתאימו גם לדעתו העיקשת. לעומתו ישנו אדם שמבקש אמת ולא משנה מה מקורה. איתו אין צורך להאבק. יש להציג לפניו את הטענות, ובמידה שהן משכנעות הוא יקבלן. הוא לא ינסה לדחות בקש את דברי האמת הללו.

וזהו רמז הפסוק, "האזינו השמים ואדברה", אותם בני אדם גסי הרוח וראשם בשמים, כדי להאזין ולהקשיב הדברים צריך דיבור קשה, "ותשמע הארץ אמרי פי", אותם בני אדם הנוחים ומוכנים לשמוע כל דבר טוב, יספיק להם "אמרי" פי, אמירה רכה.

חז"ל מבחינים בין מילים שונות הנראות לנו דומות: דיבור ואמירה. דיבור הוא תקיף וחזק יותר, ואמריה היא לשון רכה יותר (ראו למשל בראשית רבה, פרשה צא). למישהו שהוא בבחינת 'שמים', גאוותן, איתו יש לדבר, להוכיח בתקיפות ובקשיות. אולם מי שהוא בעל ענווה, הוא בבחינת 'ארץ', אליו יש לפנות ברכות, ב'אמירה'.