יום שלישי, 16 באפריל 2024

הכל תלוי בך, חבר!

 בס"ד



הכל תלוי בך, חבר / לפרשת מצורע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בפרשתנו מספרת התורה על דרך התיקון של הצרעת. כמו שבתהליך יצירת הטומאה היה מעורב הכהן, כמו כן גם בתהליך התיקון.

אולם האופן שבו הדברים כתובים מעלה שאלה אצל רבינו (אות א):

א, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע [יד, ג]. הנה תיבת מן הצרוע הוא שפת יתר.

ברור הדבר שהצרעת היתה אצל המצורע, ומה טעם כפל הלשון?

ויתכן במה שנודע שהצרעת בא על חטא לשון הרע וראיה ממרים, וכן דרשו ע"פ "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע.  הנה כי כן כאשר ישים הצרוע אל לבו לשמור פתחי פיו לבל ישוב עוד לכסלה (=לטיפשותו) ושב ורפא לו.

כפי שכבר למדנו בדברי הרב בדרשתו על פרשת תזריע, יסודו של נגע הצרעת אינו בעניין חיצוני, אלא בפגם עמוק פנימי שיש לרפא אותו בתהליך פנימי. הרפואה בא תבוא אם האדם ישים על ליבו שלא להכשל שוב.

וזה אומרו "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת" וזה מסיבת "[מן] הצרוע" עצמו, ששם אל לבו לתקן עותתו ומידו היתה זאת לו כי נרפא הנגע.

כמו שהעונש נבע מתוך מצבו הרוחני השפל של המדבר לשון הרע ורכילות, וכן של המוציא שם רע, כך גם מייחסת התורה את ההצלחה של "הטיפול" לאדם ששינה את הרגליו והחל לבלום את פיו.

השהיה מחוץ למחנה, חוויית הבדידות, היא זו שגורמת לאדם להבין את כל תוצאות הפירוד שגרם בדיבוריו הרעים, ומתוך כך החוטא עובר תהליך פנימי, שבא לידי ביטוי בשוב בשרו לתיקונו.

יום רביעי, 10 באפריל 2024

הצרעת - נגע פנימי או חיצוני?

 בס"ד



הצרעת – נגע פנימי או חיצוני? / לפרשת תזריע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

טומאתה של הצרעת היתה מוכרעת על ידי ראיית הכהן, בין אם זו היתה על עורו של אדם, על זקנו, בביתו או בבגדיו. בכל מקרה מדובר על דבר מה הניתן לראיה, כלומר, חיצוני. נקודת מבט כזו יכולה לגרום לאדם הנגוע להתייחס לצרעת כאל עוד מחלה. התורה מלמדת אותנו כי אין זה נכון:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (יג, כה)

מדייק רבינו (אות ד):

הייתור (הכפילות) מבואר כי יספיק לומר "והצרוע בגדיו" וגו'! ויתכן במה שנודע כי הצרעת בא על לשון הרע כמו שקרה למרים שנצטרעה על שדברה לה"ר באחיה, נמצא כי שהצרוע היא הסיבה לצרעתו. וזה יגיד הכתוב "והצרוע אשר בו" תלוי סיבת "הנגע" והוא הגורם לכל הרעה הזאת אשר מצאתהו במה שחטא בפיו וסיפר לה"ר והוא גרמא בנזקין.

בסוף תיאור סוגי נגעי העור ודרך הטיפול בהם, מצווה התורה את המצורע כיצד עליו לנהוג בימי טומאתו. בפתיחת הציווי ישנה כפילות "הצרוע" וגם "אשר בו הנגע". זה לכאורה מיותר! שהרי ברור שבצרוע יש נגע... אלא שכאן רמוזה אחריותו של המצורע לצרעתו, אחריות על מעשיו. "בו" – בתוכו! הנגע. אין מדובר על אירוע מקרי בו האדם "חטף" איזה שינוי בעורו, אלא מדובר על ריקבון רוחני ומוסרי בתוכו של האדם ההולך ומופיע כלפי חוץ.

וזו גם המשמעות של שני ציוויים המופיעים בסמיכות בפרשת כי תצא (דברים כד, ח-ט):

ומה יובן סמיכות הכתובים בפ' תצא "השמר בנגע הצרעת וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וגו' ירצה כי אחרי שהזהיר "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות ככל אשר יורוך" זכר הסיבה לבוא החולי הזה והוא כי "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" שנצטרעה על שספרה לה"ר במשה אחיה, ועל כן תזהר גם אתה מעוון זה של הלה"ר שלא תבוא לידי כך ולא תצטרך לבוא אל הכהנים לעשות ככל אשר יורוך.

סמיכות אזהרת ההקשבה לכהנים בפסיקותיהם בענייני צרעת, לציווי זיכרון צרעת מרים, מלמד כי העוון הוא הסיבה לחטא. הבעיה הינה מוסרית ולא פתולוגית.

מתוך כך, האדם מתבונן על עצמו בראי, ומעיף מבט אל תוכו, ולא מסתפק במראהו החיצוני הנגוע. רק מבט כזה יכול להרים את האדם אל עבר תהליך התיקון והטהרה.

יום רביעי, 3 באפריל 2024

מעלתם העליונה של נדב ואביהוא

 בס"ד



מעלתם העליונה של נדב ואביהוא / לפרשת שמיני / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

דעות רבות נאמרו ביחס לחטאם של בני אהרון, נדב ואביהוא. יש אומרים שנכנסו שתויי יין למשכן, יש אומרים שחטאם היה בכך שלא היו נשואים, ועוד. נדמה שניתן להמליץ עליהם את מה שאמר אחד מהמפרשים שאין רצונו להציע פירוש לחטא משה במי מריבה, כי מחטא אחד כבר נעשו עשרה... בני אהרון היו גדולים וצדיקים. רש"י (על י, ג) אומר שעם מותם נודע לו שמעלתם של נדב ואביהוא גבוהה אף משל משה ואהרון!

רבינו מוצא רמז כבר בתיאור האירוע הטרגי של מותם של בני אהרון (י, ב):

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

רבינו (אות ד') מקשה: מהי המשמעות של המילים "לפני ה'"? מה באו לחדש?

או יאמר אומרו "לפני ה'" כי הנה נודע כי האדם במותו נאחז בסבך עונותיו וחטאתיו כי אז אינה יכולה לעלות מעלה לבא אל מקום מנוחתה עדי תרחץ מצואתה ואז תדאה אל על, כי העונות מכבידים אותה לבלי תוכל לדאות ולעוף לשמים מעל, רק עדי (=עד) תשב הנערה ימים או עשור (ביטוי מושאל מבראשית כד, נה) בגיהנם להטהר מכל גלוליה ותועבותיה אחר תלך ושבה אל בית אביה כנעוריה ומלחם אביה לחם שמים תאכל

אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. חיי עולם הזה מזמנים לאדם שיחטא לפעמים. גם לאחר התשובה יש לאדם צורך לכפר ולחטא את נשמתו. אולם כדי שהנשמה תוכל להנות מאור חיי הנצח, מול ה' יתברך לאחר מאה ועשרים, רוב בני האדם יעברו שלב מסויים של ניקיון לנשמה. לאחר תקופה של ניקיון תוכל הנשמה לעמוד באמת בעולם האמת מול המלך שחותמו אמת.

האם זה גורלו של כל אדם?

ולזה בא הכתוב להעיד על קדושי עליון כאלה כי לא קרה להם כמקרה זה של כל אדם, אלא כי מעת שיצאה נשמתם מגופם כבר הם "לפני ה'" עומדים בלתי שום עיכוב זמן, כי חפים הם מפשע ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע.

חטאם של בני אהרון אינו שייך לעולם החטאים היצריים – חומריים. מדובר על אנשים גדולים ומיוחדים שזה היה חטאם היחיד, וגם הוא נבע מהשתוקקות אל קרבת ה'. עם מותם הכואב נתכפר להם עוון זה, ומיד עלו לחסות תחת כנפי השכינה, לעמוד לפני ה'.

עיון עמוק ומדוקדק בתורה מגלה לנו על נקודות מבט עדינות ומשמעותיות שצריכות לבנות את יחסינו הנכון לנושאים מורכבים, כחטאים של גדולי האומה, וכן על טעויות הנובעות מתשוקה אל הקודש.

יום חמישי, 28 במרץ 2024

המשכן - אמצעי או מטרה?

 בס"ד



המשכן – אמצעי או מטרה? / לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

המשך העיסוק בקרבנות בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכללית של רבינו לעניין של המשכן ועבודתו, כפי שהוא מנסחם בספרו "איילת השחר", בדרוש י"ג.

כך הוא כותב:

מסך הערפל הפרוש על האדם מסך החמר המגואל אשר ערפל חתלתו לאפס ותהו נחשב, לולי ה' צבאות אשר הופיע ממרום אל עם קדושו, נשמת שדי הנשקפה כמו שחר להאיר נתיבו, ולשים את כל המעקשים למישור לעזור אליו לפשט הבגדים הצואים מעליו ולגלול את מסך החומר מעל הכוחות הנפשיות ויפשוט החומר מן הצורה עד שהמלך במסבו, והנה ה' ניצב עליו להאציל לו רוח ממרום

שפתו של הרב בספר הדרשות נמלצת וציורית יותר מאשר בפירושיו על התורה. נסביר את דבריו: האדם חי במציאות דמיונית על עצמו ומהותו, בשל גופו ורצונותיו, אותם הוא מרגיש כ"דבר אמיתי". השגחת ה' הביאה לנו נשמה מיוחדת שעניינה לחשוף את האדם לטבעו הפנימי שהוא האמיתי. מכח זה יכול האדם לזכות אף לנבואה!

ולמטרה הזאת רצה הבורא יתברך לתת לנו כלים רוחניים אמצעיים שעל ידם נוכל לגשת אל הקדש פנימה כי זה כל מטרת וחפץ הבורא שיקדש האדם את עצמו עד שיהיה גופו מוכן לשפע נבואיי כמלאכי רום

כדי לחשוף את אותם עומקים הקיימים בנו, ה' הדריך אותנו על ידי אמצעים רוחניים, שיובילו אותנו בביטחה אל הקדושה, עילוי הגוף והבאתו עד לדרגת המלאכים.

ומה הכלי המרכזי להדרכה הזו?

 והוא אצלי הטעם האמתי בצוויו יתברך בעשית המשכן להשראת שכינה שם, שאין זה התכלית האמיתי, אבל (=אלא) המשכן הוא כלי אמצעי להשראת שכינה על עם בחר לו יה, כי מה שהתחיל השי"ת להשרות שכינתו בבית שעל ידי כן...יכנע לבבם הערל בראותם מראה כבוד ה' השוכן בבית הגדול הקדוש, יראה ורעד יבוא בם מהדר גאונו יתברך, ויבואו להתרחק מהדברים המעיקים לנפש המשכלת לשמע בקולו יתברך ולדבקה בו, למען זכך חמרם לשיוכנו (=כדי שיהיו מוכנים) להשראת שכינתו יתברך בם.

המשכן אינו מטרה אלא אמצעי, כך מחדש רבינו. האוירה שהמשכן מייצר, המפגש החי עם השכינה בכבודה ובעצמה מעוררת את האדם לתהליך של תיקון פנימי, שליטה עצמית, סילוק גורמים המבלבלים את הדעת, ומתוך כל זה יזכו להשראת שכינה בעצמם, בתוך גופם – נבואה.

האם נשאר לנו משהו מאותם כלים? האם יש לנו שריד מאותה הדרכה שיכולה להביא לכזו רמה של דבקות וקרבת ה'?

אך אמנם שפע נבואי לא ישג רק ע"י השקידה והעיון בתורת ה'.

הכלי המרכזי הוא לימוד התורה. מה המקור לכך?

ויפרש בזה מאמר המלך שלמה ע"ה בעת כלותו בנין הבית (מלכים א ח) "יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו וגו' להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו", אשר לכאורה מאד יפלא כי איך שלמה מבקש מאתו יתברך שיטה לבבו ליראה אותו? הלא דבר מוסכם ומקובל מפי רז"ל (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!

שלמה המלך, בתפילתו לאחר סיום בנין המקדש, מבקש שה' יטה אל לב העם אליו. בקשה זו נוגדת עיקרון מוסכם בעמנו, והוא שהמעלה הרוחנית אינה ניתנת לאדם משמים, אלא עליו לטרוח בכוחות עצמו להשיגה! אם כן, מה מבקש שלמה?

אבל הענין הוא כי כבר אמרנו למעלה שצוויו יתברך בבנין הבית להיות כלי אמצעי לבוא על ידו אל התכלית האמיתי לשכן אורו יתברך על נפשות חסידיו, ועל זה אמר שלמה בעת כלות בניין הבית נגד כל ישראל: 'הלא תדעו שכל עיקר ציווי ה' לבנות לו הבית - הכל הוא למען שעל ידו "יהי ה' אלהינו עמנו" ממש לזכות לשפע נבואה "כאשר היה עם אבותינו" שזכו לשפע נבואה. ואח"כ זכר (=הזכיר) הסיבה העיקרית להשגת הנבואה באמרו "להטות" וגו'

המילים "יהי הה' אלוקינו עמנו" אינן מילות תפילה, אלא פניה לעם ישראל, הסבר מהי תכלית כל מה שעשה שלמה. המטרה היא שה' יהיה עימנו, בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. אם נפעל נכון, הרי שיהיה ה' איתנו, בדיבור נבואי, כמו שהיה עם אבותינו. מהי הדרך? "להטות לבבנו אליו"! שאנחנו נטה את הלב לכיוון הנכון, לכיוון הקדושה, לכיוון לימוד התורה ולכיוון המצוות.





יום חמישי, 21 במרץ 2024

בין שוגג לשוגג...

 בס"ד



בין שוגג לשוגג / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

התורה שניתנה לבני האדם, מאפשרת לנו דרכי תשובה וכפרה. עם סיום בניית המשכן, ניתנות לכהנים ולעם ההוראות כיצד ניתן לכפר באמצעות הקרבנות.

בפרשת האשם נאמר (פרק ה'):

(יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא...

(יח) ... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר  שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:

שואל רבינו (אות ד):

"והוא לא ידע" הנה זה מיותר, שכבר נאמר תחטא בשגגה והשוגג הוא בלתי (=ללא) ידיעה!

רבינו מדקדק בלשון הפסוק ומקשה שישנה כפילות ביחס למעשה החטא שנעשה ללא מודעות, שהיא היא הגדרת שגגה...

ויתכן שבא לרמוז מאמרם ז"ל (אבות ד, יג) 'שגגת תלמוד עולה זדון', כי אחר היותו חכם היה לו לשקוד על דלתי התורה ולא היה לו לשגוג, אבל עצלות שבו שהיה לו ללמוד ולא למד היא היתה בעוכריו שבא לידי חטא.

ישנם שני סוגי שגגות. האחד הוא הסוג הרגיל. אדם לא ידע על קיומה של עבירה למשל ולכן עבר עליה. רבינו מביא מפרקי אבות שישנו סוג שני, והוא תוצר של רשלנות. אדם בעל יכולות לימודיות, שיכול כל הזמן לרומם את סף הידיעות וההבנות שלו, ואינו עושה זאת – למרות שהוא פורמלית שוגג, הוא קרוב למזיד. לזה רומזת כאן התורה:

וזה יאמר "ואם נפש...תחטא..." יביא קרבן "על שגגתו...ונסלח לו", כי הקרבן אינו מכפר אלא על השוגג, והטעם לסליחה זו יען כי "הוא לא ידע" לקרוא בספר תורת האלהים לדעת לעשות ולהרחיק מן העבירה. אשר לא כן אם היה חכם ומבין מדעתו והיה לו ללמוד ונתרשל ולא למד אז שגגתו נחשבת למזיד, ואין קרבן מועיל למזיד.

המילים "והוא לא ידע" הם הסבר לאיזה סוג שוגג מתכוונת התורה! אין מדובר שהקרבן מועיל לכל סוג של "אי ידיעה", אלא רק לאי ידיעה  שבאה מצד חוסר יכולת. אם היתה יכולת לדעת והאדם לא טרח, כביכול אין קרבן השגגה מיועד לו.

אחריות האדם על מעשיו נבחנת בכמה רמות, ועליו להוסיף במאמץ לגילוי וחשיפת רצון ה', ולא להתחבא מאחורי אי ידעה הבאה מעצלות.

יום רביעי, 13 במרץ 2024

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

 בס"ד





המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום בניית המשכן. אולם אנו יודעים שאחרית המשכן היתה פחות טובה, ושתי תקופות של מקדש הסתיימו בחורבן. הסברים שונים נאמרו בחז"ל על הסיבות לחורבנות. רבינו מוצא רמז לטעמים אלה, אצלנו בפרשה:

אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים וגו'. יש לפרש על פי מ"ש בפרק ב' דשבת (דף קי"ט ע"ב) "לא נחרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים",

אחד מהטעמים שהוזכרו בגמרא במסכת שבת, היא ביזיון תלמידי חכמים. מהו הרמז המונח אצלנו?

וזהו "אלה פקודי המשכן", כמו שכתב רש"י שנתמשכן ב' פעמים, "אשר פוק'ד" - לשון חסרון כמו "ונפקדת כי יפקד מושבך", שמה שנחרב ונחסר המקדש הוא "על פי משה", קרי ביה "פי על משה" - שפערו פיהם על התלמיד חכם הנקרא "משה" כמו שכתוב בגמרא "משה שפיר קאמרת", ופירשו המפרשים ז"ל, דכל תלמיד חכם, יש בו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה.

ישנו ביטוי המופיע כמה פעמים בתלמוד: "משה, שפיר קאמרת" (לדוגמא, במסכת סוכה דף ל"ט,א'). נאמרו בו מספר הסברים. רבינו מציג את ההסבר הרווחה, שבכל תלמיד חכם יש הופעה מסויימת של נשמת משה רבינו, בהיותו ממשיך של הנחלת התורה לעם ישראל. אם כן, משה רבינו אינו אלא רמז לממשיכי דרכו. העם פוער פיו כנגד תלמידי החכמים, ה' ירחם. זו הסיבה להתפקדות, לחיסרון, של שני בתי המקדש. חסרון הנרמז בכפל מילת "פקודי".

ישנו טעם נוסף לחורבן, המוזכר שם בגמרא:

ועוד סיבה אחרת "עבודת הלויים" רמז לתורה שהיא עבודת הלויים, דשבט לוי היה עוסק בתורה, כמו שאמר הכתוב "יורו משפטיך ליעקב" וגו' (דברים י"ג, י'), "אשר יורו אתכם הכהנים הלויים" וגו' (דברים כ"ד, ח'), "ואת עמי יורו" וגו' (יחזקאל מ"ד, כ"ג), שנחרב בית המקדש בעוון ביטול תורה, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ט', י"ב) "על עזבם את תורתי", שהיא עבודת הלויים.

הכהנים והלויים היו מוסרי התורה באומה. לכן יישוביהם היו פזורים בכל שבטי ישראל. קיומה של אומתנו, תלוי במחוייבות שלנו לדרך ה'. מי שמתווים לנו את הדרך הם תלמידי החכמים. אם ישנו זלזול בכבודם, אין רצון לקבל את דבריהם ולשמוע בקולם. ממילא, גם אין חפץ בלימוד תורה, שהוא עבודתם של הלויים והכהנים. הדרך משם לאובדן דרך קצרה מאד.

התיקון ממילא יבוא דרך חיזוק לימוד התורה, וחיזוק כבוד תלמידי החכמים. דרכם נראה מהי הדרך בה נלך וכיצד עלינו לנהוג כדי לעשות רצון ה'.

כח לקמע?

 בס"ד






כח לקמע? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

על החושן, נצטוו יוצרי בגדי הכהנים, לחרוט את שמות השבטים. מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו:

פתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט. מזה מוכח, דכתיבת שמות בני ישראל גורמת איזה התעוררות למעלה, דאם לא כן, מה תועלת יש אם יכתבם או לא?

כל בגדי הקודש בנויים על פי סודות רוחניים. הן במבנה הבגד, הן בחומרים המרכיבים אותו, ועוד. כך גם לכתיבה זו יש כח והשפעה לפעול פעולות בעולמות עליונים, גם אם איננו – הציבור הרחב – לא מבינים כיצד הדברים פועלים.

אמנם ייתכן גם פירוש פשוט:

והגם דיש לומר שהוא לכבוד לבני ישראל בראותם שמות ראשי השבטים כתובים באבני הזכרון, בכל זאת נראה לי שהפירוש הראשון עיקר, שכן כתיב אחר זה "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'", וזה מורה יותר שעל ידי הכתיבה יש איזה התעוררות למעלה, גם כי לא ידענו איך ובמה.

הכהן הגדול הוא כמובן משבט לוי. כאשר אדם משבט אחר מגיע למקדש ורואה את שם שבטו חקוק על אבני החושן, הדבר מגביר אצלו את תחושת הכבוד השבטי. למרות זאת, מעדיף הרב את הפירוש הקבלי יותר.

ומכאן לתובנה חשובה:

ומזה יש יסוד וקיום לכותבי קמיעות על פי הקבלה מעשית, והפך דעת הפילוסופים הממאנים להבין איך ובמה.

ר' כ'לפון מסיק מכח הכתיבה על החושן לכח כתיבה בעוד הקשר: הקמיעות. בדורנו ישנה זילותא כלפי תחום זה, בשל כניסת שרלטנים לתחום. אולם, ההלכה מכירה בחשיבות וכח קמיעות שנעשו על ידי אנשים ראויים וקדושים, שפעולתם בקמיעות מוכחת. ישנם פילוסופים, ריאליסטים בעיני עצמם, שדוחים את אפשרות פעולת הקמע, כי אינם מבינים את טיב פעולתו. אולם זה לא מדד לאמת:

ודעה זו מוטעית לחשוב כי את אשר לא השיגו אינו אמת. ואם כה יחשבו אז יכחישו גם במציאות גופם וגוף כל נמצא, מדומם צומח חי מדבר. כי בכל אחד יש סודות וסודי סודות עמוקים טבעיים ובלתי טבעיים אשר לא השיגום.

טענה ראשונה: ישנם תהליכים רבים שאנו רואים בטבע, ואיננו מצליחים לרדת עד קצה החקר שלהם (למרות הקפיצות המדעיות העצומות מאז ימי הרב לימינו, עדיין ישנם דברים לא מובנים). זה לא מונע מהם לפעול. ישנם דברים הנסתרים מעינינו, ואנו רואים את פעולתם.

וכן בזמנינו נגלו פלאי הטבע בחוט המושך (מברק), וחוטי השמע (טלפון) והרדיו, גם אוירונים עופפות באויר השמים, ושטים במים מתחת לארץ, וכלי תותח באופנים שונים, וכולם מנסתרות הטבע אשר לא השיגו הדורות והחכמים שעברו. ועתה הם פשוטים וברורים לרבים. ואם זה בטבעיים כל שכן וקל וחומר ברוחניים.

טענה שניה: ישנם חוקים טבע שהיו קיימים מיום בריאת העולם, אולם לא היו מודעים להם וממילא לא ידעו לנצל אותם לתועלת האדם. אם זה כח החשמל, כח העילוי, או כוחות אחרים. כיום – אלה דברים פשוטים וברורים. כך גם ברוחניות: ישנם כוחות רבים הקיימים סביבנו, אלא שלעת עתה אין לנו את הכלים לקולטם.

וממילא:

ובכן שומר נפשו ירחק מהדיעות האלה הנפסדות בעיני אלהים ואדם, ויאמין אמונה אומן כי רבותינו הקדושים וכל המסורת שבידם אמת ואמונה.

יש מי שזכו להגיע להשגות ולכוחות הפועלים באמצעות כתיבה, על פי מסורות מרבותיהם, ועל זה אנו מתבססים באמונתנו. אין לאדם לתמוך את כל יסודותיו על הבנותו, שכן היא חלקית. השילוב של האמונה במסור לנו עם הביקורת השכלית , יובילו אותנו לדרך הנכונה בהבנת העולם, ובעבודת ה'.

הכל תלוי בך, חבר!

  בס"ד הכל תלוי בך, חבר / לפרשת מצורע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל בפרשתנו מספרת התורה על דרך התיקון של הצרעת. כמו שבתהליך יצ...