בין צחוק לצחוק

 בין צחוק לצחוק / לפרשת וירא / משך חכמה

אחת הטעויות הגדולות שלנו בבואנו ללמוד את התנ"ך, הוא הכנסת אמונות ותפיסות משלנו פנימה לתוך הטקסט, ולתוך הסיפור המקראי. אמנם ניתן להשתמש בכלי לימוד המתפתחים על ידי בני האדם,אולם לבוא ממקום של לימוד ולא של ביקורת, כגון "איך פלוני נהג כך ולא אחרת, כפי שאני מצפה ממנו". התנ"ך נכתב אלינו כדי לייצר גובה רוחני אליו יש לשאוף, ולא כדי שנשפוט את עמודי היסוד של האומה.

אחת מהסוגיות שעולות בפרשתנו הוא היחס המפלה לכאורה בין אברהם לשרה: אברהם אבינו, בקבלו את בשורת הלידה, צוחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת  תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:", ואין שם נימת ביקורת מה' כלל. אולם אצלנו כאשר שרה צוחקת, ישנה ביקורת כביכול, (יח, יג) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:"מדוע התגובה שונה?

נאמרו בזה מספר הסברים, ואנו נעיין בפירושו של המשך חכמה, המסביר כך:

(יג) למה זה צחקה שרה. הנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו (הלכות יסודי התורה י, ד) כייל לנו (=נתן לנו כלל) כי הנאמר מפי השם יוכל להשתנות על ידי השתנות המקבלים, לכן פחדו שמא יגרום החטא. אבל הנאמר לנביא לא יוכל להשתנות.

יש לנו כלל גדול שלמדנו מהרמב"ם: אם ישנה הבטחה של ה' להעניק טוב כלשהו – לא בטוח שהוא יבוא. הדבר יהיה תלוי במעשי האדם (לכן יעקב אבינו חשש, וכן דוד המלך ועוד), אולם אם הדבר הועבר על ידי נביא – כאן ישנה התחייבות בלתי מסוייגת – הדבר בוא יבוא. כיצד הדברים מתחברים אלינו? ממשיך המשך חכמה:

לזאת, כאשר אמר השם לאברהם, ויצחק בלבו "הלבן מאה שנה יולד", משום שיוכל להשתנות. אבל שרה, אחרי ששמעה כבר מפי אברהם אשר הוא אצלה הוא כאילו שמעה מפי נביא, כאשר קרא שמה שרה, שנאמר לו כל זה ביחד, ותצחק, לכן אמר "למה זה צחקה שרה וכו'", דהלא הנאמר מפי נביא לטובה לא יוכל שוב להשתנות עוד, והבן.

ההבדל פשוט: אברהם ושרה שמעו ממקורות שונים: הוא מה' והיא ממנו, שהוא הנביא. הוא שמע דבר מסופק, והצחוק הוא כלפי עצמו ואילו הצחוק שלה הוא כבר על דבר ודאי וחד משמעי וכאן יש להבהיר שהדבר בוא יבוא ויקרה בוודאי.