רמז לחכמת הפרצוף מן התורה - מנין?

 רמז לחכמת הפרצוף בתורה-מנין? / לפרשת ויגש / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מיוחדות מן החכמות, הנקשרות עם תורת הקבלה, היא חכמת הפרצוף. היודעים בחכמה זו, מסוגלים – על ידי הבטה בפני האדם – לדעת פרטים על האדם ועל מעשיו. בזוהר ישנה הרחבה של השיטה, ואף הדרכה לרוכשה. (כמובן שאין לגשת לדבר לבד, וללא ההכנה הנכונה בקדושה ובטהרה!).

האם יש לדבר רמז גם בתורה שבנגלה?

רבינו אלטר מאזוז זצ"ל מדקדק בפסוק הבא (מ"ה, י"ג):

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם וכו'

יש כאן לכאורה מילים מיותרות:

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם. לכאורה לא מובן: מה זה שאמר "ואת כל אשר ראיתם"?

הרי האחים ראו את כבודו של יוסף במצרים, אז מדוע להדגיש שוב "אשר ראיתם"? ומתרץ:

ואפשר לומר על פי מה שכתב הרב "שלמי תודה" ז"ל על פסוק "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" במה שכתבו ז"ל, דעוונותיו של אדם חקוקים במצחו. והנה, יעקב כששמע שיוסף היה במצרים, חשש שמא נלכד ברשתם, כי מצרים שטופי זימה! ולזה אמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך", שמהם ניכר כי עודך חי, ושמרת ברית קדש, דמפניו של אדם ניכר ע"ש.

יעקב אבינו, בראותו את בנו יוסף, מתנחם. מבחינתו, הוא כבר לא ירד "אבל" שאולה. אולם בעומק הדברים, יעקב אבינו מברר, אם יוסף שומר על קדושתו בכל השנים שהיה בארץ המלאה בטומאת זנות, ארץ מצרים. בראותו את פניו של יוסף, הוא רואה כי הוא "חי". "חי" הוא כינוי למידת ה"יסוד", שמירת הברית. יעקב רואה שיוסף שומר על קדושתו, ובזה באמת הוא מתנחם (ראו הרחבה בדבר התורה על ויגש, מתורתו של הרב רחמים חוויתא).

רבינו אלטר, מראה כי יכולת ראיה ייחודית זו, היתה גם לאחים:

ולפי זה נראה לי, דמה שאמר "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היינו, כי אז שמו לב להסתכל בפניו ממש, לדעת אם חטא, אך נבהלו כשראו שהפנים שלו מורים שעמד בצדקו גם בהיותו במצרים, שהיא ארץ שטופי זמה. ולכן יוסף אמר: אחרי שתגידו לו את כל כבודי במצרים, זה לא יספיק, כי יחוש אולי נלכדתי ברשתם של אנשי מצרים, ולכן הוסיף שתגידו לו "את כל אשר ראיתם", על ראיה בפנים שלי, שהם מעידים עלי שעודני צדיק.

לראשונה, אחרי הגילוי המרעיש, כי אחיהם הוא הוא העומד לפניהם, הם מביטים בו, ורואים כח קדושה מיוחד ואצילי, המגלה כי לפניהם עומד צדיק, השומר על עצמו וקדושתו גם במקומות השפלים ביותר! את הנתון הזה, מבקש יוסף מאחיו, שיאמרו לפני אביו.

וכן אמרו באמת בניו, "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי", שהוא צדיק הנקרא חי כנודע, אי נמי (=או גם) הוסיפו "וכי הוא מושל" ביצרו אפילו "בכל ארץ מצרים", שהיא מלאה טומאה.

האחים מציינים זאת לפני יעקב, ביודעם כי שלמות מיטתו, היא דבר החשוב לו מכל. יעקב אבינו אכן מתנחם מן הדבר, ונפשו חיה.

הנה לפנינו, שגם בתורה שבנגלה, אנו מוצאים מדי חרכים בדרכי הפשט, המגלים לנו קיומם של עולמות סוד מאירים ומזהירים.