בני בכורי! יש לך משימה... / לפרשת בא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל
במפגש הראשון של משה עם פרעה, הוא הוא אמור להניח את
המסר שילווה את כל המאבק לשיחרור (שמות פרק ד'):
כב וְאָמַרְתָּ,
אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ,
שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי
הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
השיחה הראשונה עם פרעה מגדירה מי נגד מי: ישראל, בני
ה', נגד המעצמה המצרית.
האם ישראל תפסו את עצמם ככאלה?
ר' משה כ'לפון מביא מדרש מעניין – פליאה ממש! – הרומז
לנקודה הנ"ל (יד משה סכ"ח):
מדרש. כשיצאו ישראל
ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה.
והוא קשה במה נתעוררו
ישראל ביציאתם ממצרים לכרות ברית זה ? ונראה לפרש על פי מה שאמרו חז”ל, מה שיצאו
ישראל ממצרים לפני הזמן, משום קושי השעבוד השלים המנין. וזה דוקא כשיש לישראל דין
בנים. וידוע דמצות הצדקה היא מדין בנים, דאם יש לנו דין עבדים, עבד שגרשו רבו ובא
אחר ופרנסו מקבל עונש. אבל המלך שגירש בנו ובא אחר ופרנסו, בודאי מקבל שכר מהמלך.
המדרש אומר שביציאת מצרים, מתחדשת ברית הדדית בין איש
לרעהו בעם ישראל. ברית לעשות חסד. השאלה עולה מאליה: מדוע? מה המשמעות של הסכם זה?
ומדוע דווקא עכשו? כדי להבין זאת, יש להכיר מדרש אחר, המספר על שיחה מעניינת בין
ר' עקביא לטורנוסרופוס הרשע (בבא בתרא, י,א):
וזו שאלה שאל
טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?
א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: [אדרבה] זו שמחייבתן
לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שכעס על עבדו, וחבשו בבית
האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע
המלך לא כועס עליו?? ואתם קרויין עבדים...אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר
דומה? למלך בשר ודם, שכעס על בנו, וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא
להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו?? ואנן קרוין
בנים...
ישנו ויכוח תיאולוגי:
האם בצדקה איננו עוברים על רצון ה', שגזר על אדם להיות עני ח"ו? ההצדקה לחסד
– כך מלמדנו ר' עקיבא – היא בכך שאנו בני המלך, ולכן הוא שמח שיהודי אינו מת בסבלו.
ולכן כשיצאו ישראל ממצרים לפני הזמן בזכות שיש להם דין
בנים, כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה להחזיק במעוז שאנו בנים למקום.
היציאה ממצרים היתה צריכה להיות לאחר 400 שנה, אולם
הזמן התקצר ל-210 שנים. הסיבה היא הזכות שלהם שהם בנים לה'. כדי לחזק בתוכם את
התובנה שנתחדשה ביציאת מצרים, הם מקבלים על עצמם קבלה מעשית, המבטאת את העניין: עשיית צדקה וחסד.
שהרי, כל ההיתר והלגיטימציה לעשות טוב וחסד, כביכול נגד גזירת ה', נובעת מהיותם
בנים, ולא עבדים. עם ישראל מתאמצים לזכור לדורות את הסיבה ולהנציח יסוד זה בליבם.
בפרשה זו מרחיב הרב כי דין בנים הוא המחייב שיזכו
בתורה ולא המלאכים (סעיף ל'), הריגת הבכורות (סעיף ל"ב), והזכות לרשת את הארץ
(סכ"ח הנ"ל).
סיפור יציאת מצרים, אותו אנו זוכרים מדי בקר וערב, וכן
בפעמים רבות במעגל השנה, מזכיר לנו ומחייב אותנו , לנהוג באחווה ולהרבות בחסד איש
כלפי רעהו.
לע"נ מו"ח ר' יהודה גבאי ז"ל
שבת שלום
רועי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה