השלום - כוחם של ישראל / לפרשת בשלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל
הגבהת ידו של משה, שגרמה לעליית כוחם של ישראל
במלחמת עמלק, היא דבר שעורר שאלה (משנה ראש השנה סוף פרק ג):
"והיה, כאשר ירים משה ידו--וגבר ישראל
. . ." (שמות יז,יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות
מלחמה?
חז"ל ענו לפי דרכם, עיינו שם.
רבינו דורש מכאן רעיון יסודי:
נראה לי לפרש על פי מה שכתב הרב "אורח חיים"...מהרב
"שפע ברכה", שהקשה בלשון רבותינו שאמרו "נשיאות כפיים", ולא "נשיאות
ידים",
ברכת כהנים נקראת בכל מקום בהלכה "נשיאות
כפיים". שואל בעל שפע ברכה: והרי אנו מרימים את כל היד, ומדוע הברכה לא תיקרא
על שם כל היד?
ותירץ, דברכת כהנים הם ט"ו (=15) תיבות,
והיד של האדם יש בה י"ב אצבעות (הכוונה עצמות, 3 בכל אצבע), ובאגודל יש ב'
אברים, סך הכל י"ד, ואם כן תהיה ברכת כהנים עד "וישם לך", שהם
י"ד תיבות, ותיבת שלום היכן היא? אך יש לומר דתיבת "שלום", היא נגד
כף היד, ולכן אמרו נשיאות 'כפיים', שהכף הוא העיקר, כי שם תיבת 'שלום'.
מתרץ ה"שפע ברכה", ש-14 עצמות האצבעות,
הן כנגד 14 המילים הראשונות של ברכת כהנים, ויוצא, שהמילה ה-15, "שלום",
היא כנגד כף היד. ברכת כהנים – עיקרה ברכת השלום, ולכן נתקבע שמה "נשיאת
כפיים".
והנה ידוע דישראל כל זמן שיש ביניהם אחדות אז
מצליחים במלחמה, כמו שהיה בימי אחאב, אבל כשיש מחלוקת, לא מצליחים ח"ו...וכמו
שכתוב "חבור עצבים אפרים הנח לו", שאם יש ביניהם אחדות וחיבור, הנח לו!
אפילו שיש להם עוון עצבים, שהוא עבודה זרה.
השלום והאחדות הם כוחה של האומה. חז"ל מגלים
לנו שכאשר ישנה אחדות, אפילו אם חלילה כל ישראל עובדי עבודה זרה, הם מצליחים
להתגבר על אויביהם, ולהנצל ממידת הדין. את הסוד הזה ידע משה רבינו:
ולכן זהו הטעם של משה רבינו עליו השלום, שהיה
מרים את ידו, וכוונתו על 'עיקר היד' שהיא 'הכף' שהיא כנגד תיבת 'שלום', לומר להם,
שכל זמן שאנו מרימים את היד, שמעריכים את השלום הנרמז ביד, אז "וגבר ישראל",
"וכאשר יניח ידו", ועוזבים את השלום, "וגבר עמלק"...
משה רבינו מסמן לכל ישראל, הנאבקים בשדה הקרב: אהבו
את אחיכם, היו בשלום עמהם, קבלו עליכם מעלה עליונה זו! וכאשר ישראל מקבלים זאת על
עצמם, אכן עמלק נופל וניגף לפניהם.
וזה רמוז גם בעניין מעלה התפילה, כידוע מדברי
האר"י ז"ל, כמובא בסידורים:
ובזה יובן כוונת הכתוב "נשא לבבנו אל כפים,
אל אל בשמים", דידוע דהתפילה מתקבלת ע"י האהבה שתהיה בין ישראל יחד,
וכמו שאנו אומרים לפני התפילה "הריני מקבל עלי מצות ואהבת לרעך כמוך",
ולכן אומר הנביא, שקודם התפילה "נשא לבבנו אל כפים" - שנתבונן בכף היד,
שהיא רומזת לשלום וכאמור, כדי להחזיק במדת השלום, ואח"כ "אל אל בשמים",
שאז הקב''ה ישמע תפלתנו ברצון...
התפילה מקובלת ביותר כאשר היא באה מתוך אהבת אחים
של המתפללים. לכן הנביא מחבר את עניין התפילה אל הכפיים (שהרי לכאורה זה לא קשור:
התפילה היא עבודה שבלב, ונאמרת בפה, ומה קשורות הכפיים??), להזכיר לנו, לחבר את
לבבות המתפללים, לפני העמידה לפני בורא עולם, הראוה את בניו הפונים אליו באהבה.
לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל,
נלב"ע ו' שבט התשפ"ב
שבת שלום
רועי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה