יום שני, 10 בינואר 2022

נורמליות החירות

 נורמליות החירות / לפרשת בשלח / רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

ברגעי המתח הקודמים לקריעת ים סוף, מתנהלים חילופי דברים קשים בין ישראל למשה. תחושת ה"אין מוצא" שעלתה ברגעים מורטי עצבים אלה, הביאה חלק מהעם לומר את המילים הבאות (שמות יד):

יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

האמנם יש בזה טוב כלשהו? האם מציאות קבועה של עבדות, עדיפה היא מחירות? או בלשונו של מוהרמ"ך (יד משה סעיף י"א):

כי טוב לנו עבוד את מצרים. יש לדקדק, דהרי ידוע כדי לזכות לחופש ולדרור ולעצמאות, צריך לחרף נפש כל אזרח בעד החירות, לצאת למלחמה בגלוי ובמחתרת, ואיך ישראל עם כל השעבוד שהיה להם במצרים, לא רצו להלחם ולמות בעד החופש, ובחרו להם להיות משועבדים במצרים, יותר טוב מהמיתה בעד החירות?

מפליא שחכם שיושב בגלות מדבר על חירות בכזו טבעיות! נורמליות החיים, מלמדנו ר' משה, היא להיות מוכן אף למות ח"ו בעד המאמץ לחירות! מתרץ הרב מספר תירוצים:

ויש לומר וישראל מרוב התרגלותם לשעבוד לא היה להם קשה כל כך לסבול קושי השעבוד כי כבר ניסו בזה, ואין כל חדש אצלם. מה שאינו כן המלחמה שלא התרגלו בה.

תשובה ראשונה: רגילות. הרגל השיעבוד עיוות את הנורמליות. אדם מעדיף את המוכר, גרוע ככל שיהיה, מלהתנסות באתגרים שידרשו ממנו מאמצים חדשים. איך התבטא הרב'ה מגור? "עם-ישראל יזדקק לשתי גאולות: האחת, להוציא את ישראל מן הגלות; השנייה, להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה"...

לאחר עוד כמה הסברים, כותב הרב:

...ועוד יש לומר, מתי האדם נלחם על החופש והדרור ומחרף נפשו למות? רק אם הדבר מוטל בספק ויש לו תקוה להנצל, אבל אם רואה עצמו שאין לו כח להלחם, ובודאי ימות, בודאי יעדיף שעבוד מהדרור שאין בו רק (=אלא) מיתה, ולכן ישראל בחרו להם עבודת מצרים שאין בה סכנת מיתה, מלהלחם נגד המצרים שהיא מיתה ודאי.

יש גם שיקול פרגמטי. אם אין סיכוי לנצח – עדיף שיעבוד בינתיים. עם ישראל העריך שמצבו גרוע ביותר, ואין לו סיכוי לצאת לחירות.

אך סיכום כל הדברים הללו זהה:

ורק התועים מדרך השכל בוחרים מחנק לנפשם מהשעבוד, ואינם נחשבים כבעלי שכל ומדע רק כתועים ומתעים!

הרב מסיים בביקורת כלפי האדישים: רק אדם חסר דעת מעדיף לחיות בשיעבוד חונק, שאליו התרגלנו, מאשר לשאוף בכל מאודו לחירות! אין שום הגיון בבחירה של דרך כזו! במילים אחרות אומר הרב: יש התעוררות לחירות בדורנו, ומי יעיז לא להצטרף?? ואכן הרב מיד מחבר את הדברים למציאות ימיו:

ובימינו אלה נצנצה רוח חדשה, להלחם מלחמת הצדק והאמת ולא במלחמת תנופה, רק מלחמת הדיבור והנאום, העט והקולמוס, הכתב והמכתב. וכה עשו הציונים ועלתה בידם עד כי - תהלה לאל יתברך! - הכירו האומות הנאורות בצדקת עם עני ודל, אשר ארצו נחמסה ממנו באכזריות חמה, ועודנו מפוזר ומפורד בין העמים. והצהירו כי ארץ ישראל תהיה בית לאומי-עברי, וכל העמים זולתנו אשר בה גם הם יהנו בזכיותיהם, וכל ישראל שבגולה גם כן יהנו בשוה עם האומות. ובדרך זו הרוצה לישב בחו"ל ישב, והרוצה לעלות לארץ ישראל תובב”א יעלה. ומכל בית ישראל בכל מקום ובכל דור יציצו יום יום. תשואות חן חן ותודה וברכה לכל האומות הנאורות אשר הסכימו ברעיון צודק זה, אשר מרכזו הצדק והיושר.

יש מלחמה בחרב ובחנית, ויש מלחמה בעט ובקולמוס. הציונים ניצלו את העת להילחם מלחמה זו, ואף הגיעו להישגים מופלאים! עת חירות היא, זמן לחזור לנורמליות. ישראל בארצו, על פי תורתו.

האם, 100 שנים בערך אחרי הקריאה הנלהבת הנ"ל, הגענו לחירות זו?

 

לע"נ מו"ח ר' יהודה גבאי ז"ל

שבת שלום,

רועי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

  בס"ד המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום ב...