בדרך העולה / לפרשת צו / מתורת רבינו ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
פרשתנו מפרטת ביתר שאת את פרטי עשיית הקרבנות. הפתיחה עוסקת בקרבן
העולה (ו,ב):
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא
הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר,
וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.
מפשט העיון נראה כי כל הכנת המזבח לעבודה, היא לשם קרבן העולה שיעלה
עליו: בתחילה מדובר על אש התמיד, הדולקת כל הלילה. לאחר מכן מדובר על מצוות תרומת
(=הרמת) הדשן. רק לאחר עריכת העצים בבקר, מצווה התורה על עריכת חלקי העולה
ושריפתם. נראה כי בקרבן העולה מתגלה היסוד העליון של ההתקרבות לה' בעבודת המקדש.
אולי זה מה שעורר את רבינו לדרוש את הדרוש הבא:
זאת תורת העולה וגו'. יש לפרש כי התשובה נקראת "עולה", כי
הבעל תשובה הוא זוכה למקום עליון וגבוה יותר מצדיק גמור כמו שכתבו רז"ל (ברכות
דף ל"ד ע"ב) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים
לעמוד".
בעל התשובה כוחו אדיר: הוא יכול לעלות במדרגות הגבוהות ביותר
ברוחניות. יותר מאשר הצדיק הגמור. קרבן העולה רומז אליו.
וזה שאמר "זאת תורת העול'ה", היא התשובה, "היא העולה
על מוקדה", שהתשובה מועלת גם אם הוא על המוקד כמו מנשה שהניחו אותו בקלחת על
האש, ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו. "על המזבח", שאפילו בשעה שחרב חדה
מונחת על צוארו של אדם, והוא ברגע האחרון לחייו, כמו שאמר הכתוב (תהלים צ) "עד
דכה", ודרשו רז"ל "עד דכדוכה של נפש".
התשובה הנעלה ביותר היא זו הבאה מאהבת ה'. מה לגבי תשובה מתוך לחץ?
האם היא קבילה ומעולה? רבינו מביא את הסיפור על מנשה בן חזקיה, מלך יהודה שעבד
עבודה זרה 50 שנה. לאחר מכן נלקח בשבי, וניסו להוציאו להורג בהנחתו בקדירת ענק.
בלחצו פנה לכל אליליו שכמובן איכזבו. בסוף – כמתריס – פנה מנשה לקב"ה, וה'
יתברך קבלו. אפילו באופן כזה תשובה מתקבלת! כך רמוז אצלנו, "על מוקדה" –
מתוך ייסורי אש, "על המזבח" – מתוך איומי שחיטה ח"ו. תשובה כזו –
אף היא מתקבלת לפני ה'.
"כל הלילה" - הנה התורה והמצוה נקראים "אור", כמו
שאמר הכתוב [משלי ו, כג] "כי נר מצוה ותורה אור", ולהפך הפורש מדרכי
התורה לדרכי היצר הרע נקרא "יושב בחושך", וזהו "כל הלילה" -
אפילו הוא רשע ביותר, כמו מנשה שלא הניח שום ע"ז שלא עבדה, וכל ימיו היו
בבחינת לילה בדרכי חשך וצלמות.
חידוש נוסף בדרכי התשובה: גם אם כל חייו, היה האדם מרוחק מה', בבחינת
"יושב בחושך", ללא תורה שהיא "אור" – גם תשובתו אהובה ומקובלת
לפני ה'.
ולא רק זאת:
גם "כל" גימטריה נ', רצוני לומר, אפילו הגיע לחמשים שערי
טומאה, אפילו הכי (=אפילו כך), התשובה מועלת (=מועילה) לו!
אפילו השב מהדרדור העמוק ביותר, רצוי האדם לפני ה'.
האם זה האידיאל? תשובה מתוך לחץ, ריחוק והתמדת החטא? ודאי שלא:
מכל מקום, התשובה היותר טובה היא שישוב בימי בחרותו, בעוד היצר הרע
שולט, ולא יניח לסוף ימיו ברגע האחרון, כי לפום צערא אגרא (=לפי הצער – השכר).
וזהו "עד הבקר", בימי הבחרות הנמשלים לבוקר, בעוד "אש המזבח",
הוא היצר הרע, "תוקד בו". ובא הרמז בתיבת "עד" נוטריקון (ראשי
תיבות) ד'רגא ע'ילאה, שהמדרגה העליונה בתשובה היא בזמן הבחרות וכנזכר לעיל.
חז"ל מלמדים שהתשובה המעולה ביותר היא התשובה בימי הנעורים, בהם
יצריו של האדם חזקים יותר. הדבר רמוז במילים "עד הבקר", תחילת החיים,
בצעירותו של האדם. האדם הנעלה מגלה ומעמיק בדרכי התשובה, גם בשנים בהן מדובר על
אתגר קשה יותר. אמנם, לפי הצער של המאמץ, יזכה האדם לשכר מאת ה', וגם לפיתוח
והעצמת כוחות נפשו ורצונותיו בעולם הזה.
ויהי רצון שיהיו כל חיינו רצף מתמיד של עלייה והתקרבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה