אדם הראוי להקרא אדם / לפרשת בהעלותך / משך חכמה
חגיגת הפסח המתוארת בפרשתנו, מתארת את הפסח
היחידי שנעשה במדבר. למדנו שם כמה מדיני פסח, למדנו כמובן על חידוש מצוות פסח שני,
שחודש למען טמאי מת והולכי דרכים. אולם חכמינו מסתכלים גם בשולי הסיפור ומבררים:
מי היו אותם טמאים? אומר המדרש אגדה (במדבר פרשת בהעלותך פרק ט סימן ו):
ויהי אנשים אשר היו טמאים. מי היו, נושאי ארונו
של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא.
או נושאי ארון הקבורה של יוסף, או הלויים
שהוציאו את גופות נדב ואביהוא מהמשכן, לאחר מותם. ההסבר על מישאל ואלצפן נראה
מסתדר היסטורית, שהרי מות בני אהרון היה קרוב לזמן הפסח, אולם מה הרמז או הביסוס
של דרשת ר' ישמעאל? את זה מביא המש"ח (ט, ו):
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר (תהלים עח, ס)
"אהל שכן באדם"
(וכתיב "וימאס באהל
יוסף", שם שם סז) [מדרש רבה, פרשת בשלח (כ, יט)]
המדרש בשמות רבה מוצא את המילה "אדם"
כרמז לעניין: בתהלים, מתואר משכן שילה כ"אוהל שיכן באדם". שילה נמצאת בנחלת יוסף. אם כן, הטמאים לנפש אדם טמאים לגופת יוסף, אותה הוציא משה מן הנילוס,
בכדי לקיים את שבועת השבטים.
אולם יש כמובן לשאול: במה מתבטאת אותה תכונת
"אדם" דווקא ביוסף? ממשיך ר' מאיר שמחה מדווינסק להסביר:
הכוונה, דאמרו ביבמות (סג, א): כל אדם שאין לו
אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) "ויקרא שמם אדם", הרי הזכר והנקיבה
שניהם "אדם". ויוסף הצדיק, השליט ביצרו, ולא נזדווג רק לאשתו לקיום המין
- לא להנאתו - הוא נקרא "אדם".
שלמות הבריאה באה לידי ביטוי דווקא כאשר ישנם
זכר ונקבה, איש ואשתו. אין אחד יכול ללא השלמתו. זו גאווה אדירה לחשוב כי אדם יכול
להסתדר ללא עזר המין השני בהעמדת צאצאים, בטיפוחם ובגידולם. כדי לזכות לשלמות כזו,
לזכות למדרגת "אדם", כפי שהתורה מגדירה "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם", על האדם להתאמץ ולחפש את השלמתו
הזוגית.
יוסף מביא את זה עד לקצה היכולת. הוא מתמודד מול
אתגרים קשים ביותר, ולא נותן את כוחו אלא רק לזו שבסוף נהיתה אשתו, אסנת.
בפתיחתו של פרק זמן בישראליות, בו מנסים לחנך
אותנו מחדש מהי משפחה וכיו"ב, נחזור לאמיתות המוחלטות של התורה הקדושה,
ונזכור כי שום סחף ושם לחץ לא ישנו את המודל הזה של יוסף, "ויקרא את שמם אדם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה