שם עליון ושם נמוך / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש
לעם ישראל שמות רבים. 70 ליתר דיוק. אולם ישנם כינויים מצויים יותר, ולפי הופעתם, התורה מוסרת לנו את האווירה של הסיפור או הציווי. בפרשתנו מופיע רצף של שמות בפסוק אחד (כ,א):
(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי
יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
גם בני ישראל, גם עדה, גם העם. מה המשמעות?
אומר ר' חיים בן עטר, כך:
אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר
סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר
הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא
בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר
זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו
בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר
ישרים וצדיקים,...
בני ישראל הוא שם נעלה, רוחני וגבוה, המתאר מצב
גבוה. עדה זהו ביטוי פחות מוצלח, נפגשנו בו סביב המרגלים. מה מהות החיבור שבין שני
אלה? מסביר רבינו, שיש מצב ביניים: רוב העם בסדר, ועל פיו אנו בוחנים את השאר.
הרוב מכריע לטובה.
ומה הטעם לספר לנו כאן על מעלת העם? מכיוון
שיכולנו לחשוב שתלונתם על מים, שתבוא מיד בפסוק הבא, באה ממקום של רשעות ונמיכות,
באה התורה לחדש שעם ישראל היו ברמה גבוהה אלא שלחץ המים דחקם.
אמנם צריך עיון מה יסביר לגבי הביטוי "העם
" המופיע לקראת סוף הפסוק.
חז"ל לימדונו כפי שהרב רומז בדבריו
ש"העם" הוא שם גנאי.
מה ההגיון? אנו יודעים ששם פרטי לא מופיע עם ה'
הידיעה . איננו קוראים לחברינו "האליהו" "המשה". זה לא מתחבר.
מתי נאמר כך בכל זאת? כאשר אנו אומרים זאת כגנאי, "היוסי הזה מעצבן!".
מה עומד מאחורי זה?
אדם אינו חפץ. חפץ נספר ביחידות. אדם לא. יכול
להיות אדם שכולל בתוכו עוצמות של עשרות אנשים; הפיכתו לחפץ אחד תשקר בנוגע למהותו.
כך גם עם ישראל: אם הם הולכים בדרכי ה' ועושים
רצונו, הם "בני ישראל", שייכים למהלך של שררה עם אלוקים. אולם אם הם
הולכים בניגוד לרצון ה', הם סתם עוד עם, אחד מיני רבים, "העם".
יהי רצון שנזכה לממש את תפקידנו כעם ייחודי ומטא-היסטורי, המצעיד את העולם כולו לעבר רצון השם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה