עבודת ה' במקום ובזמן הנכונים! / דרשת בר המצוה של בניה כהן נ"י, פרשת שופטים תשע"ט
בפרשה שאקרא השבת, כתוב הפסוק (דברים פרק טז):
(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ:
מהי מצבה? מובן שאין המדובר על מצבה המוכרת לנו כיום, אלא על מזבח העשוי מאבן אחת, ולא מבניין אבנים.
פסוק זה מלמד אותנו שה' שונא מצבה, ולכן אין להקריב ולנסך על מצבה, אלא רק על מזבח. ה' שונא את המצבה.
ישנו קושי המתעורר עם פסוק זה: כיצד הכתוב אומר שה' שונא מצבות, והרי יעקב אבינו הקריב על גבי מצבה (בראשית פרק לה):
(יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
וגם משה רבינו בונה מצבות לאחר מתן תורה, לצורך הקרבה לה' (שמות פרק כד):
(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
באמת מתוך קושי זה, טוען ר' אברהם אבן עזרא :
(כב) ולא תקים לך מצבה – לעבודה זרה, והעד: "אשר שנא", רק מצבה שלא לע"ז איננה אסורה, והעד הנאמן (=כלומר, ההוכחה החזקה לכך) בפרשת וישלח יעקב:
לפי דבריו, האיסור המדובר כאן הוא איסור עבודה זרה רגיל.
ר' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, נכדו של רש"י, מסביר שגם מצבה לה', לא תמיד מותרת, ועל זה דיבר הפסוק:
(כב) ולא תקים לך מצבה - לשמים, להקטיר בשעת איסור הבמות, מאחר שיהיה לך מזבח קבוע לאחר ירושה, וכו'
כלומר: כשיש משכן קבוע, ובודאי כשיש בית מקדש, אין להקריב במזבחות פרטיים, ועל זה דיברה כאן התורה.
אמנם רש"י הקדוש, על פי חז"ל מסביר כי מצבה נאסרה גם לה', מכאן ולעולם:
אשר שנא - מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים.
ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:
אמנם בזמן האבות ובזמן משה רבינו היתה המצבה רצויה ואהובה, אולם מתישהו, זה הפך להיות שנוא. מדוע? כי הכנענים החלו לעשות מצבה כחוק.
המהר"ל מקשה על זה: וכי בגלל שהכנענים הפכו זאת לעבודתם, נאסור גם אנחנו על עצמנו את הדבר? לפי זה, נפסיק להקריב קרבנות, נפסיק להתפלל, ועוד! לכן מסביר המהר"ל שמדובר דווקא על "חוק"! (גור אריה על התורה):
דלשון "חוק", שייך על דברים שאינן כן אצל כל העולם, ובמזבח, כיון שכל אדם בעולם עושה כך – יעבוד למי שירצה לעבוד, עושה מזבח ומקריב עליו מה שירצה, ולא שייך בזה חוק לעבודה זרה בדבר שכל עושין...
כלומר: חוק כאן, משמעותו: דבר ייחודי ומאפיין תרבות אחת. וממילא , מי שעושה כן, יכול להחשד כשייך לאותה תנועה רעה ואלילית.
ומהו אותו חוק? מסביר ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו העמק דבר :
כבר ביארנו בס' שמות ל"ד י"ג, דמזבח לא נהגו אומות העולם אלא להקרבה ..מה שאין כן מצבה היה גם לעבודת כוכבים ממש, ומשנה מפורשת היא ...ועל כרחך עושין אותה עצמה לע"ז גם כן ... ומשום הכי (=ומשום כך) נעשית שנואה בעיני ה', וכו'
כלומר, היה שינוי במהלך השנים: הכנענים, הפסיקו להשתמש במצבה כמתקן, שעליו מקריבים ומנסכים, אלא כאלוהות ממש ח"ו! מעתה, גם מישהו שכוונתו לטובה, ורוצה לעבוד את ה' ולהקריב על גבי מצבה, עלול להתפס כמחובר לדבר שלילי, וכעובד ע"ז חלילה.
זה ההסבר לשינוי בין התקופות בהן היה מותר להקריב על גבי מצבה, לבין הזמן של המדבר ואילך.
מפה יש ללמוד שגם אם ישנו דבר חיובי וטוב, לפעמים ההקשר אינו מתאים. במידות למשל, מידה שיכולה להתאים במקום אחד, יכולה להיות הרסנית ורעה במקום אחר, כגון הגאווה:
גאווה להיות עבד ה', בן לעם ישראל, החי במדינת ישראל, זוהי גאווה טובה, המביאה לחשיבה טובה, ולעשייה ברוכה.
לעומת זאת, בהקשרים רבים אחרים, זו המידה הרעה ביותר.
נתפלל לה' שאזכה לדעת מתי לקיים ולנהוג בכל מידה כפי הדרך הראויה והנכונה, ולא חלילה במקום ובהקשר שאינם מתאימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה