אחיך או שונאך?

 אחיך או שונאך? / לפרשת כי תצא / מתורתו של המשך חכמה

בפרשתנו ישנה הרחבה של דינים רבים הנוהגים בין אדם לחבירו. בין השאר ישנו ציווי לטפל בבהמתו של החבר, הכורעת תחת משאה (דברים פרק כב):

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

דין זה כבר נאמר בפרשת משפטים, בשינוי קל אך בעל משמעות מאד כבדה (שמות פרק כג):

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

מתי ישנו שינוי בין המקומות?

אמנם חז"ל כבר דנו בשאלה כיצד זה ייתכן שבכלל התורה התירה יחס של שנאה כלפי היהודי האחר? וענו בתלמוד: (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב):

 ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה

(=האם מותר לשנאותו? והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!אלא שישנם עדים שעבר עברה. שאלה:  אם כן, האדם ההוא אינו רק שונא שלך, אלא של כולם! לכן ההיתר לשנאתו קיים רק אם ראו בו דבר ערווה, בעיה של חוסר צניעות קשה).

מהתלמוד יוצא שכל ההיתר לקיומו של שונא, הוא דווקא בהקשר של עבירה, ולא בהקשר פרטי אישי צר. אמנם, בכל מקרה יש לעזור לו להקים את חמורו.

אולם לא הובן -  מדוע אצלנו נאמר הדין של הקמת החמור, באח, ולא בשונא?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ד) לא תראה חמור אחיך וכו'. ובמשפטים (שמות כג, ד) כתיב "אויבך". משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי, הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".

כלומר, הפער בין המקומות נובע מהמצב הרוחני של עם ישראל בזמן הדיבור. בפרשת משפטים עם ישראל במצבו האידיאלי ולפני חטא העגל. כל מי שאינו כך, פוגם באומה ומוריד אותה. לכן הרשע ההוא חטא ולא קבל תוכחות, ונתייחס אליו כ"שונאינו". אמנם לאחר חטא העגל, החיסרון אוחז בכולם, ורק בודדים מותרים להפעיל את הנשק הקשה של שנאה.

יש כאן לימוד מחודש: גם אם נראה לנו כי ישנו טעם טוב לשנוא, נדע לנו כי עדיין החיסרון קיים בנו, ואנו "אחיו" של החוטא בפועל. החיסרון קיים בכולם, למעט בני עליה. כל זמן שלא התנקינו בעצמנו מן הרוע והחטא, אין לנו רשות להתייחס לחברינו כשונא.

במיוחד בימים אלה של מתח חברתי לקראת בחירות, שההבדלים החברתיים והתפיסתיים מתחדדים כל כך, ואפילו חלילה עד כדי שנאה, עלינו לשנן כלל זה, ולזכור כי גם אם בפועל  אנו חוטאים פחות, עדיין אנו שותפים לאתגר, והוא אחינו בדבר, ועלינו להתעלות יחד לעבודתו יתברך.