ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה

 ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה / לפרשת לך לך / הרב רחמים חי חויתא הכהן זצוק"ל

חכמי ג'רבא היו ידועים בהעמקתם במקצוע דקדוק העברית. הנושא נלמד בצורה יסודית, וניתן לו משקל גדול. דקדוקי הפשט של התורה הקדושה, מזמנים מציאה של מסרים, המוחבאים בין קפלי הסיפורים והמצוות.

רבינו במנחת כהן על הפרשה שלנו, מבחין בדיוק לשוני באחד מפסוקי הברכה של אברהם אבינו (יב, ג):

 וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

היינו מצפים - כך הוא אומר - שלשון הפסוק תהיה עקבית:

ואברכה מברכיך,

ואקלל מקלליך.

או ההיפך.

מדוע שינתה התורה את לשונה? מסביר הרב:

יש לומר, כדי שיהיה הפסוק נדרש לפניו ולאחריו: "ואברכה מברכיך ומקללך", "מברכיך ומקללך אאור".

הרב בונה על עקרון דרשני המצוי במקומות אחרים:

וכהאי גוונא איתא (=וכדבר זה מובא) במסכת קידושין (לב, א) על הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

חכמינו מוציאים מספר הלכות מכך שהפעולות (תקום והדרת) נמצאות במרכז, ומושא הפעולות (שיבה וזקן) נמצאים בצדדים. לדוגמא: הדבר מלמד כי הקימה וההידור רלוונטיים לשניהם, גם לזקן וגם לשיבה.

וכן איתא בפסחים (כא, ב), על הפסוק "לגר אשר בארצך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי".

בתלמוד במסכת פסחים מובא כי גם הנתינה וגם המכירה, קשורות לשני האישים המופיעים בפסוק: הגר (גר תושב - ולא גר צדק, שהוא יהודי גמור) והנכרי. אמנם יש ביניהם הבדלים מסוימים, כמוזכר שם.

כיצד נוגע הדבר אלינו?

ורצה לומר שיש מברכים בלשון קללה על דרך "תזרע ולא תחצוד (=תקצור)" שהלשון הוא לשון קללה, וכוונת הלב לברכה - שלא ימותו בניו בחייו.

הרב מזכיר סיפור תלמודי שמובא במסכת מועד קטן (ט, ב), שם שלח רשב"י את ר' אלעזר בנו לקבל ברכה משני חכמים. הללו ברכו אותו כך (מתורגם): "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ותהיה אורח, שולחנך יהיה מבולבל ולא תראה שנה חדשה!" ר' אלעזר הנסער חזר לאביו, וסיפר לו שהחכמים הללו קיללוהו במקום לברכו. ענה לו אביו: הכל לברכה: "תוליד בנים ולא ימותו בחייך. תשיא את בניך ובנותיך ויאריכו ימים, אף אתה ואשתך תאריכו ימים, וביתך יהיה מבולגן מרוב בנים ונכדים". ברכוהו בלישנא דחכימי - לשון החכמים.

ועל זה אמר "ואברכה מברכיך - ומקללך!" אם כוונתו לברכך.

זה הרמז בכך ש'מקללך' הוצמדה ל'מברכיך' , לרמוז שיש הנשמע מקלל, אולם הוא בעצם מברך.

וכן יש מברכים וכוונת ליבם לקללה כמו אם אומר "תזרע ותקצור", שימותו בר-מינן בניו וכיוצא בזה ועל זה אמר "מברכיך" - וליבם לקללה, "ומקללך" - להדיא (=בפירוש), שניהם אאור.

יש גם כאלה המברכים, אך כוונתם להיפך. הקב"ה היודע ובוחן כליות ולב הוא היודע כוונתם וישלם להם כגמולם.