קשיי הדרך / לפרשת לך לך
/ מתורת של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל
הציווי
"לך-לך", בו נצטווה לראשונה אבינו אברהם בפרשתנו, הפך להיות מודל וקריאת
כיוון יהודית נצחית. ה' קורא לאדם מישראל לנוע כל הזמן אל עבר הטוב והקדוש יותר.
גם האתגרים הנלווים להליכה כתובים או רמוזים פה, ורבינו עומד על כמה מהם:
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. כתב
בילקוט דברי חכמים אות ת''י לפרש, דבעת (= שבזמן) שאדם מסכים בלב לעשות איזה מעשה
כאשר דיבר ה', אז "וילך אתו לוט" - זה היצר הרע, שמתחבר אליו תיכף,
ומכשילו בפניות והרהורים לא טובים.
הרב מביא לפנינו יסוד רוחני הרמוז פה. אדם חוֹוֶה התעוררות רוחנית מסיבות שונות בחייו: שיעור, אירוע משמעותי
ועוד. ההתעוררות מביאה להחלטות וקבלות טובות. האדם מתחיל ללכת. לפתע מתגלה לו שהוא
אינו לבד...הוא חשב שהחלטתו הטובה תרופד בדרך סוגה בשושנים, אך אין הדבר כן.
בהחלטה מתלווים אליו הצדדים המאתגרים של החיים, לבחון האם החלטתו היא איתנה. רבינו
מוסיף משלו שיש כיוון רוחני-ייחודי אחר, והוא רמוז במילים הלכאורה – מיותרות,
"כאשר דיבר אליו ה'":
ולי נראה לפרש דהצדיקים הגדולים גדולה מעלתם, שלא
רק שמתגברים על יצרם שאינם הולכים בעצתו, אלא שהופכים את היצר הרע לטוב,...וזהו
שאמר "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", לקיים מצותו יתברך, ולא עוד אלא
"וילך אתו לוט", שגם היצר הרע הפך אותו להיות טוב, והלך אתו בצוותא חדא.
הצטרפות לוט יכולה להתפרש באופן אחר וייחודי לאברהם אבינו: אברהם
אבינו ע"ה, משעבד ומכניע את יצרו הרע לרצונותיו הטובים. הדבר רמוז במילים
"כאשר דיבר אליו ה'" , שהליכתו כולה היא לרצון ה', על כל צדדי אישיותו
ורצונותיו.
נראה ששני הפירושים אינם סותרים, והם מציגים שני שלבים בעבודת ה'.
רבינו מוצא רמז לאתגר נוסף של הדרך: אובדן החשק וההתלהבות:
וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. דקדק ה'אמרי שפר',
ד"כאשר דיבר אליו ה'" מיותר! ונראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל, על
פסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" (דברים כג, כד), דיש מי שנודר
ומתנדב בבית הכנסת בפיו להתחייב לתת כך וכך כסף לצדקה, ואז נודר בשמחה, אך בשעה
שרוצה לקיים את הנדר, אז בלבו מצטער על שמוציא ומפסיד את כספו, ולזה אמר
"ועשית כאשר נדרת", שתהיה משמחה כשעת הנדר, שהכל יהיה בשמחה!...
כאמור לעיל, "כאשר דיבר אליו ה'", נראה
לא נצרך. אלא שיש כאן הדרכה חשובה. הרב מדגים זאת מעניין הצדקה. יש פער בין השמחה
שבזמן הנדר לצער שעלול להיות בזמן הביצוע. התורה רומזת להמנע מכך, במילים
"ועשית כאשר נדרת", שיש לקיים, "לעשות", את הנדר בשמחה,
"כאשר נדרת", כבשעת הנדר. ובזה מתגלה גדולתו של אברהם אבינו:
והכא נמי (=וכאן גם) יש לומר, דבשעת הציווי אברהם
ודאי קיבל את המצוה מה' יתברך ברצון, ולא עוד אלא אפילו בזמן ההליכה שאז מתחיל
להרגיש בצער טלטול של הדרך, בכל זאת "כאשר דיבר אליו ה'", שההליכה היתה
בשמחה גדולה, כמו בשעת הציווי, שאז לא הרגיש שום צער.
הדרך
הארוכה עד מאד מאור כשדים לישראל ודאי לא היתה קלה. הקשיים יכולים להוריד את שמחת
המצווה. לא כן אבינו אברהם ע"ה, שגם את הקשיים קיבל בשמחה ובאהבה, כאילו היה
ברגע הציווי הראשוני ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה