אומנותו של המחנך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל
"אנן
דרשינן סמוכים" אומרת הגמרא בברכות (י, א). המשמעות היא שהמסרים שהתורה (או
הנ"ך) מעבירים לנו, הם גם דרך הפרשיות הצמודות לפרשייה הנלמדת. רבים מרבני
ג'רבא, היו משלבים בחידושי התורה שלהם גם דרשות שחידשו מכח ה"סמיכות".
רבינו
עומד על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו לתחילת משפטים:
סמיכות הפרשה: ולא תעלה במעלות וגו' [ב, כג] -
שאל יפסיעו פסיעה גסה אלא עקב בצד גודל, וסמיך ליה "ואלה המשפטים אשר תשים
לפניהם" [כא, א], שכמו כן מצוה ה' יתברך למשה רבנו ע"ה במשפטי התורה
בשלומדם (=כשמלמדם) לישראל, ילמדם לאט לאט באופן שתוכל דעתם לקבל, ואל יפסע פסיעות
גסות, שכך נאה ויאה לכל רב ומורה לתלמידים שילך על פי מדותיו של התלמיד.
פרשת יתרו הסתיימה בעניין הלכתי של דרך העליה
למזבח: לא במדרגות אלא בכבשׁ. פרשתנו נפתחת בהדרכה על המשפטים. אומר רבינו: יש כאן
לימוד עבור משה רבינו. כעת, אחרי מתן תורה, מתחיל תהליך העברת התורה לעם. יש לדעת
כיצד לעשות זאת בצורה מדויקת.
כלל ראשון: אל תפסע פסיעות גסות, גדולות מדי. לכל
תלמיד דרך וקצב קליטה שלו, ועל המלמד, ה'שם את המשפטים לפניו', לזכור שבהוראה כמו
במזבח, עולים לאט לאט. אין שום תועלת בריצה בתוכן הנלמד כאשר לא נתן המחנך דעתו
לרמת התפיסה של תלמידיו.
ומנין לנו לחבר את הדברים? לכאורה אין ממש קשר
בין ענייני המזבח לבין עניין המשפטים! מסביר רבינו שהמקור לחבר בין הדברים נובע
מדברי חז"ל עצמם במדרש רבה:
וזה למדתי ממה שפירשו במדרש רבה [ל, ב] הסמיכות
קרוב לזה, שכשם שלא יפסיעו הכהנים פסיעה גסה על המזבח, כך מצווים השופטים והדיינים
שלא יפסקו את הדין מהר, אלא יהיו מתונים הרבה.
גם שם נלמדת האיטיות בחריצת הדין, הפסיעה עקב בצד
גודל, מאופן העליה למזבח: כמו שהעליה איטית ומדורגת, כך גם ההגעה להחלטה בדין
צריכה להיות מתוך מתינות. "הוו מתונים בדין" (אבות א, א).
כשם
שהמדרש למד מ"לא תעלה במעלות על מזבחי" ל"אלה המשפטים", כך
רבינו לומד מהפסוק ביתרו ל"אשר תשים לפניהם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה