בס"ד
מי הוא הראוי להשבע? /
לפרשת מטות / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל
כאשר מחברים את סוף פרשת
פנחס עם תחילת פרשת מטות, אנו רואים כי ישנה הפרדה ברורה בין שתי האמירות: בסוף
פרשת פנחס שינו ציווי לכל עם ישראל, ואילו אצלנו ישנה פניה ממוקדת אל ראשי העם
בלבד, תופעה נדירה בהחלט בתורה. מה המשמעות ומה המסר של חלוקה זו?
מסביר רבינו (חלק ב, אות
א):
...ועוד נראה לפרש מה
שהפסיק וגם סמיכות הפרשה, על פי מה שכתב הרב 'אמרי שפר' ז"ל דמבואר במדרש
(רבה כב, א) שאפילו באמת אינו רשאי להישבע, רק מי שיש בו כל המדות הללו "את
ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" - ואז "בשמו תשבע" (דברים י כ).
רבינו מזכיר את דברי
מהר"ש קלוגר, המזכיר מדרש רבה, שבו ישנה אמירה נוקבת על חומרת השבועה: אם
אינך אדם בעל מעלות תרומיות וייחודיות – אפילו על דבר אמת אל תשבע! המידות
המוזכרות שם הן יראת אלוקים, מחויבות ללימוד תורה ועוד. המדרש מביא סיפור על
יישובים רבים שחרבו על שבועות אמת שנאמרו כדבר שבשגרה, ה' ישמור.
ממשיך האמרי שפר:
ומטעם זה לא דיבר משה
פרשת נדרים ושבועות אלא אל ראשי המטות ולא לכל ישראל, כי המון העם אסור להם לישבע
אפילו שיקיימו כל היוצא מפיהם, רק אל ראשי המטות שהם צדיקים ויש בהם כל המדות
הנזכרות מותר להם לישבע באמת ולקיים. ע"ש.
האמרי שפר מסביר באופן
זה את הפניה הייחודית אל "ראשי המטות" דווקא: נדרים ושבועות זה לאנשים
מיוחדים.
מחדד ומוסיף על דבריו
רבינו:
ולזה הפסיק בפסוק דלעיל
ואמר "ויאמר משה אל בני ישראל" ואחר כך כתיב "וידבר משה אל ראשי
המטות", לרמוז אל האמור דדוקא בשאר כל המצוות אמר משה לבני ישראל ככל אשר צוה
ה', לא כן פרשת נדרים ושבועות לא דיבר רק אל ראשי המטות שהם צדיקים, אבל כל המון
ישראל אסור להם לישבע אפילו באמת.
כדי להבהיר ולדייק את המסר, ששבועה אינה
מסורה לכל אחד, לכן כביכול טורחת התורה ומאריכה, ומוסיפה פסוק בסוף פרשת פנחס.
פסוק התוחם את הדיבור המופנה אל כלל העם. כאילו אומר להם משה: עד כאן שלכם. מכאן
ואילך – זה לא שייך לעולם שלכם.
נלמד מכאן את הזהירות העצומה שיש לנהוג
בעניין נדרים ושבועות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה