ברכת מצוות המילה

 בס"ד

ברכת מצוות המילה / לפרשת עקב / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ההולך בדרכי ה' זוכה לברכות רבות. בכך פותחת פרשתנו.

האם ישנה משמעות לרצף הברכות?

המדרש מוצא קשר בין ברכת הבטן – הילדים, לברכת הארץ – התבואה (חלק ב, אות ג, על ז, יג):

וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וכו' -  איתא בילקוט (רמז תתמ"ח) מקיש פרי בטן לפרי אדמה וכו', דבר אחר מה פרי האדמה צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור [וזו מילה]. עד כאן.

ילקוט שמעוני עושה "היקש" בין הברכות. היקש הוא לימוד הלכתי, המסיק מסקנות מתוך חיבור של שני עניינים זה לזה. פשט המדרש מלמדנו כי כמו שפרי צריך הפרשת מעשר כדי להכשירו, אף הבנים צריכים "מעשר", וזו ברית המילה.

ומקשים למה לי היקש זה הרי מקרא מלא [ויקרא יב, ג] "וביום השמיני ימול" וגו'.

הקושיה זועקת: וכי בלי היקש זה לא היינו יודעים על חיוב המילה? והלא זה פסוק מפורש בפרשת תזריע!

רבינו מסביר את ההיקש באופן אחר:

ונראה לפרש כוונת הילקוט "מה פרי האדמה צריכים עישור" כדי שיפרו וירבו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל [תענית דף ט' ע"א] "עשר בשביל שתתעשר", כך פרי בטנך צריכים עישור שהיא המילה, שעל ידי זה יפרו וירבו.

ההשוואה אינה הלכתית. אין בכך כל חידוש. אלא שיש כאן רמז לשכרה של מצות המילה: ריבוי בנים ובנות. כשם שהמעשר את התבואה, מוותר על חלק ממנה מתוך רצון לעשות רצון ה', כך המוותר על חלק מגופו של בנו הרך לרצון ה', מבטא את השותפות שלו עם הקב"ה. השותף עם הקב"ה מביא ברכה לעסקיו וענייניו – ולכל חייו.