בין כלי לשמלה

 בס"ד

בין כלי לשמלה / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בעולם של בלבול מינים, והכנסת המושג "מגדר" המטשטש את החלוקה הפשוטה בין גברים לנשים, מאירה לנו הפרשה את הפסוק (כב, ה):

(ה) לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה:

ההבדלים הפנימיים שבין גבר לאשה חייבים לבוא לידי ביטוי גם בלבושם.

יחד עם זאת, רבינו עומד על קושי בלשון הכתוב:

אך יש לדקדק אמאי לא נקט בשניהם "כלי" או בשניהם "שמלה".

מדוע התורה משנה את הלשון, ואצל הגבר משתמשת במילה "כלי", ואצל האשה במילה "שמלה"? (מה גם ש"שמלה" כתובה בתורה גם כבגד של גבר).

כדי לענות על זה, הרב מקדים דיוק נוסף בפסוק של חתנו, הרב צ'גייר עשוש (חלק ג, אות ג):

ואפשר ליישב דקדוק זה עם דקדוק ידיד נפשי הנ"ל בשינוי הלשון שלא אמר בשניהם לשון "הוייה" או בשתיהן לשון "לבישה",

באשה – התורה מזהירה שלא "יהיה" כלי גבר עליה, ולא ש"לא תלבש", ובאיש האיסור נאמר בלשון "לבישה". מה המשמעות ההבדל? מסתבר שאונקלוס כבר עמד עליו:

כפי מה שתרגם אונקלוס "כלי גבר" - תיקון זֵין דגבר. דהיינו שלא תחגור כלי זיין עליה. ולכן נקט לשון "הוייה" ולשון "כלי" כי אינו מלבוש.

אונקלוס מתרץ את שני הדיוקים ביחד: כלי הגבר עליו דברה התורה במיוחד בציווי זה הוא כלי נשק! וממילא לא שייך לדבר על "לבישה" אלא על "הוויה", "להיות על...".

לפי זה, התורה מדגישה כי ישנה שייכות דווקא בין הגבר לכלי המלחמה. חז"ל אומרים (הביא דבריהם התורה תמימה בתחילת פרשתינו) ביבמות ס"ה ב' "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש", וכן בקדושין ב' ב' "אין דרכה של אשה לצאת למלחמה".  

מבעל הטורים מתרץ רבינו תירוץ נוסף על שני הדיוקים:

ועיין להרב בעל הטורים ז"ל שכתב "כלי גבר על אשה" - בגימטריא "כלי תורה", רמז שלא ילמד אדם לבתו תורה. ע"ש. ובזה אתי שפיר (=מובן הדבר) דנקטן (=שנקטנו, בחרנו) לשון "הוייה" ולשון "כלי".

רבינו יעקב בן רבינו אשר מוצא רמז בגימטריה – כדרכו – לתוכן נוסף. כלי הגבר הוא התורה הקדושה. עול חיוב לימוד התורה מוטל על הגבר. ישנו מכלול סיבות לכך, ואין כאן המקום לפורטן במסגרת קצרה זו. כלי התורה אינו "לבוש", אלא "הויה", מציאות. התורה חודרת לאישיות הלומד ומשנה אותה. שמלה לעומת זאת מכסה חיצונית את האדם, ולכן שייך בה לשון "לבוש".

נדגיש שמדובר על החיוב. גם אשה שחשקה נפשה ללמוד תורה לשם שמיים ברוכה תהיה לה', אולם הדגש הוא על הצד שאינם לומדים: הגבר יעבור בכך על "ביטול תורה" (לפי קריטריונים ודעות שונות), ואילו על האשה לא תוטל שום אשמה.

לפי זה, אין כאן עיסוק רק בביגוד, כפי שהסבירו רש"י ועוד. לשיטתם, האיסור נובע מגדרי צניעות, שלא לייצר אפשרות של התערבות שתביא לפריצות. לפי דברי הרב, האיסור נוגע כאן בשורשי הזהויות, כמדוייק משינויי הלשון.