השמחה - הזכות על החיים!

 בס"ד

השמחה – הזכות על החיים! / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מעלתה של השמחה בעבודת ה' מתחדדת מאד בפרשתנו. בתוך כל רשימת הקללות ח"ו, ישנו פסוק המבהיר כי אין די בקיום כל המצוות כולן, אם לא מתלווה אליהן השמחה (כח, מז):

(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ....

כלומר: שמרת שבת, עבדת את ה' במקדש כהלכה, וכן הלאה, אבל אם כל זה היה בצער – אין הדבר רצוי כלל לפני ה'.

רבינו מסביר יותר לעומק, לא רק את מעלתה של השמחה, אלא את הכרחיותה (חלק ב, אות ה):
אמרו רבותינו ז"ל [מדבר קדמות מערכת צ' אות י"ג] שהעושה מצוותיו יתברך בשמחה ובטוב לבב, לית ביה טענת "מי הקדימני ואשלם" [איוב מא, ג], ובדין הוא שיטול שכרו ואינו מתורת חסד, ולא בהית לאסתכולי באפיה (=ולא מתבייש להסתכל בפניו).

רבינו מביא מדברי רבינו החיד"א יסוד רוחני משמעותי: אין לאף אדם זכות לטעון שמגיע לו שכר על מצוה זו או אחרת, שכן תמיד מתנת הקב"ה שקדמה, היא זו שאיפשרה את המצוה. אם לאדם לא היה בית, לא היה בונה מעקה. אם אדם חלילה לא היה זוכה לפרי בטן, לא היה זוכה במילה לבניו, וכן הלאה. ממילא יוצא שגם השכר אינו ממש שכר, אלא יותר קרוב למתנה, דבר שהנשמה מתביישת ממנו. כביכול אינה יכולה להסתכל בפניו של הקב"ה, עושה החסד.

השמחה משנה את התמונה. היחס למצוה נתון לחלוטין בידי האדם וממילא שכרו בדין, ולא רק בתורת חסד ומתנת חינם. השמח – זוכה בחייו בבחינת דין ולא בבחינת חסד, ומעלתו גבוהה.

וזה רמז הכתוב [תהלים ק, ב] "עבדו את ה' בשמחה", ועל ידי זה "בואו לפניו" דייקא, "ברננה" ולא בהיתי לאסתכולי באפיה...

מלמדנו דוד מלכנו, שהיכולת לבוא "לפני " ה', ממש פנים בפנים כביכול, תלויה דווקא בעניין של השמחה.

רבינו מדגיש מצווה מיוחדת:

ובפרט לימוד התורה צריך להיות בשמחה, דמתוך זה יבין דברי התורה על אמתתם, ומטעם זה התירו רבותינו [שבת דף ל' ע"ב] לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כדי ללמוד מתוך שמחה...

מצוות תלמוד תורה צריכה להיות מתוך שמחה מיוחדת. הדבר מקנה – מעבר לשכר המגיע ללומד כנ"ל – קליטה מהירה והבנה יסודית. השמחה עוזרת להפנמת הלמידה. חז"ל שעודדו מגמה זו התירו לפתוח את הלימוד מתוך דבר מבדח ומשעשע, כדי לתת דריסת רגל לשמחה בהתחלה, ומתוך כך יושפע לטובה הלימוד כולו.

אמנם לפי המהלך של הרב, כל זה הוא רק בדיעבד, למי שאין אצלו את השמחה מיד בתחילת הלימוד:

ונראה לפרש דזה מה שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, קג-קד] "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי, מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר", הכוונה שלא היה לו לדוד צורך לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כדי שילמד מתוך שמחה, דבלאו הכי הוא שמח בלימודו מאד,...ולכן היה שונא כל אורח שקר" - כינוי למילי דבדיחותא, שעל הרוב המה באים בדרך שקר לבדיחותא בעלמא.

דוד המלך אומר שהתורה מתוקה לו כמו דבש, ולכן הוא שונא דרכי קשר. מהו הקשר בין חלקי הפסוק? מסביר רבינו: בדרך כלל הלצה ובדיחה בנויים על דבר לא אמיתי. אולי נאמר מוגזם, מפתיע ומאתגר. אומר דוד המלך: למי לי אורחות שקר? אני שמח בעצם הלימוד! אני מעדיף מיד לצלול ללימוד!

ויהי רצון שהשמחה שבמצוות תקרין ותשפיע על כל חיינו לטובה ולברכה!