לראות רחוק....

 בס"ד

לראות רחוק / לפרשת האזינו / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

בשירת האזינו, מגלה משה רבינו ציפייה, שהעם לא ינהג כסומא בארובה, שאינו רואה מה הולך להתרחש. ישנה ציפיה לחכמה ולבינה, ביחס למשמעויות לא טובות בעתיד, שתביא את העם להתנהגות נאותה כבר בהווה. אומר משה רבינו (פרק לב, כט):

לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. 

רבינו כותב 29 (!!!) פרשנויות ורמזים על פסוק זה. נלמד אחד מהם:

יש לפרש במה שנודע כי אהבת הניצוח והקנטור היא מדה רעה, כי לסוף כל סוף יתגלה האמת,

ישנה מידה רעה, והיא החיפוש של הניצוח בויכוחים. גרוע גם הוא הלימוד לשם ניגוח, קינטור. ויכוחים ודיונים הם דבר מבורך, שתפקידו לברר האמת (בסייגים ברורים, כמובן, שזה לשם שמים ועוד). יחד עם זאת, עלול להגרם מצב שאדם עשוי להתאמץ רק לחזק את דעתו, גם במחיר ויתור על האמת. כדברי הרמב"ם:

וכמו שנודע מעשה דרבינו הרמב"ם ז"ל שהיו לו מתנגדים הרבה על ספרו המורה [מורה הנבוכים], וכתב הרמב"ם באגרותיו כי סוף כל סוף כאשר יוסרו השנאה והאיבה, תתגלה האמת, וכן היה באמת.

הרמב"ם ידע שהחולקים על המורה נבוכים, נגועים בחלקם במניעים זרים, ולא באהבת האמת, ולכן בסור המידה הרעה, יתגלה דברי מי עומדים.

וזה מה שמלמדנו משה רבינו:

וזה שכתב "לו חכמו ישכילו זאת", שיהיה הויכוח בשכליות, ולא בקנטור ואהבת הניצוח, כי "יבינו לאחריתם", שהאמת היא הנצחיית והיא המתקיימת לבסוף.

הלומד החכם, מבין את האחרית, ויודע שאין לו מה להאבק על דעתו שאינה אמיתית, שכן האמת תצא לאור בעל כרחו.

הרב מרחיב רעיון זה מפסוק מוכר:

נמשך לזה נראה לפרש כוונת הכתוב (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", דהנה מי שלומד תורה לשמה, שלא להתגדל או לקנטר נקרא אוהב התורה, ירצה שהוא דוקא אוהב את התורה, אבל הלומד להתגדל אינו נקרא אוהב את התורה רק אוהב הגידול והגאוה, והתורה אינה אלא כמו כלי בידו להשיג את מבוקשו, וכן הלומד לקנטר אינו נקרא אוהב תורה אלא אוהב קנטור, אבל הלומד לשמה בודאי כל לימודו הוא משום שאוהב את התורה מצד עצמה.

יש הלומדים תורה לשמה, לדעת רצון ה', ויש שאוהבים להיות בולטים, והתורה היא עוד כלי בידם ח"ו. אוהב תורה הוא המבקש לדעת מה התורה אומרת.

והנה נודע כי מי שלומד לקנטר או להתגדל, בלי ספק שעושה מחלוקת גדולה, עם שאר התלמידי חכמים הלומדים עמו, כי כאשר יראה שנטו מדעתו וסתרו דבריו, הוא נצב לריב לערוך עמהם מלחמה ולא ישוב מפני כל, אפילו בדבר שאינו כן כי חושש הוא לכבודו, וכן הלומד לקנטר תמיד הוא מקנטר, אפילו בדבר שאינו כן, מאחר שהמטרה אינה אלא לקנטור...

המקנטרים והגאוותנים מועדים יותר לווכחנות חסרת תוחלת, כי לשיטתם, הם תמיד צריכים להיות צודקים בסוף...

לא כן הלומד תורה לשמה, אם חלקו עליו חבריו וראה שהאמת איתם, הוא מודה על האמת, ואינו עושה מחלוקת, וכן אם יש מי שגדול ממנו בחכמה, או שרוב התלמידי חכמים נטו מדעתו, הנה הוא מבטל דעתו ומודה על האמת, ואז נעשה שלום ביניהם.

מבקש האמת, הלומד תורה לשמה, אם יראה שטעה, או שיראה שיש החכם ממנו, או שהוא עומד בדעת מיעוט, לא יתעקש לחינם. וממילא מתמעטת המחלוקת ומתרבה השלום.

וזהו "שלום רב לאוהב'י תורת'ך", רצה לומר: הלומדים לשמה, שלום יהיה להם, שמודים על האמת אם טעו, וכן מבטלים דעתם מפני דעת מי שגדול מהם או מפני דעת רבים,...ועוד "ואין למו מכשול", שאינם נכשלים בהוראה, מאחר שמודים על האמת ורודפים אחר האמת וכאמור.

לאוהבי תורתך יהיה שלום רב. זה יתרון ראשון. יתרון נוסף – אין מכשול בהוראת ההלכה, כי החכם הזה מודה על האמת.

יהי רצון שנזכה להיות מאוהבי התורה, וממילא מאוהבי השלום.