שמחת תורה? זה בטבע שלנו!

בס"ד

שמחת תורה? זה בטבע שלנו! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עם פרידתו של משה רבינו הוא מברך את עם ישראל לשבטיו, אולם בתחילה הוא מצין שבחם של כל ישראל בקבלתם את התורה (לג, ג):

אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תֻּכּוּ לרגליך וגו'

מה פירוש המילים "והם תֻּכּוּ לרגליך"? מסביר רש"י:

והם תֻּכּוּ לרגלך - והם ראוים לכך, שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. תכו לשון פועלו, הותווכו לתוך מרגלותיך:

רש"י מסביר כי המילה "תֻּכּוּ" באה מהמילה "תווך", משהו שנמצא בין לבין. הדבר רומז למצב של אותה כפיית הר גיגית, שכפה ה' יתברך עלינו לקבל את התורה. שואלים רבים ובתוכם גם רבינו, מדוע לא כפה ה' כן גם על עמים אחרים? וכך הוא מסביר (ב, ח):

נראה לפרש על פי מה שאמרו ז"ל טעם שכפה ה' יתברך לישראל לקבל התורה שכפה עליהם ההר כגיגית (שבת דף פ"ח ע"א), ולא עשה כן לכל גוי לכוף אותם על קבלת התורה, היינו משום דנשמות ישראל שורש קדוש וגם שתחילתם באונס סופם ברצון, לא כן האומות דכפייתם אונס היא.

יש מצבי רצון ומצבי אונס, אולם בהלכה מוגדרים גם מצבי ביניים. אחד מהם הוא "תחילתו באונס וסופו ברצון". מצב בו הדבר מתחיל בכפיה, אולם דווקא הלחץ חושף בתוך האדם האנוס רצון פנימי. ניתן לדמות זאת לתינוק שהוריו מרגילים אותו לטעמים חדשים. בתחילה התינוק יסרב, ואף יפלוט את האוכל החיוני, אולם עם הזמן הוא יגלה כי טעמו דווקא ערב לחיכו.

התורה מתאימה לנשמת ישראל, ולכן גם אם בתחילה יש בה מימד של כפיה, הרי שהמטרה היא לקלף את מעטה החיצוניות ולחבר בין התוכן של התורה המגיע אלינו מבחוץ, מלמעלה למטה, לבין הנשמה הפנימית, שתתחבר ותעלה ממטה למעלה.

וזהו שאמר "אף חובב עמים" רצונו לומר אף שיכול ה' יתברך להיות "חובב עמים" - מלשון "ושם חביון עוזו" (חבקוק ג, ד) לשון הטמנה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל. והכוונה שיכול להטמין העמים תחת ההר שיכפהו עליהם כגיגית - כדי להכריחם לקבל התורה כמו שעשה לישראל, אף על פי כן לא כפאם.

המילה "חובב" אינה מהמילה חיבה בהכרח, אלא ניתן לפרשה המילה "חביון" והסתר. יכול היה ה' להסתיר את העמים תחת ההר, לבצע כפיה כמו לעם ישראל, אולם לא עשה כן. מדוע?

והטעם "כל קדושיו בידיך" - כי הם שורש פורה ראש ולענה ואינם מקבלים אותה אלא באונס, ו"כל קדושיו בידיך" רצונו לומר כל קדושה שתמצא בהם על ידי המצוות ומעשים טובים שיעשו, אינם מצדם ומרצונם אלא "בידיך" - שכפית אותם בידך החזקה.

כל מעשה קדוש שיעשו יבוא מצד הכפיה, מ"ידך". לא יתחיל תהליך של רצון בשום שלב. הכל לעול יהיה חיצוני ומנוכר. כזה שמחכה להזדמנות הראשונה לבעוט ולברוח. נשמתם לא נבראה כמתאימה לתורה. וזאת בניגוד לעם ישראל:

אך "והם" - ישראל "תֻּכּוּ לרגליך" - שנשמתם קדושה ומגעת תחת כסא כבודך, וסופם להיות ברצון "ישא" מאליו "מדברותיך", ואין הכפייה להם נחשבת לאונס כיון שסופם ברצון.

שורש נשמת ישראל הוא כביכול "לרגלי" ה', מחוברות לכסא כבודו יתעלה. עם ישראל מתחיל ממצב של כפיה, מצב בו הוא נתון לסכנת מרמס ההר, אולם עם הזמן האור שבנשמתו בוקע, ואז הוא מעלה את עצמו, "נושא" עצמו כלפי מעלה, מתוך חיבור אל "מדברותיך", דבריו של בורא עולם.

עם סיומה של התורה, מזכיר לנו משה רבינו כי התורה הגדולה שנתן לנו אינה באה לכפות אורחות חיים החיצוניים לעמנו, אלא שעלינו לשאת עלינו עול זה, ולגלות את הטוב הצפון בו, שעוד יתגלה ובוא יבוא.

 

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *   

 

לך תאות גדולה,

יקר ומעלה,

עולם תורה רחב,

מעומק אוצרך הרב.

 

מתיקות דבש בדבריך,

חריפות ועמקות תורתך,

כל אדם חי עולץ,

אפילו לב נמק יקץ.

 

ראש ישיבה ורב רבנן,

כל תלמיד בדבריו יתבונן,

יפתח ויפריח כל גן נעול,

יגלה החידוש שמרבו שאול

 

תורתו היא חלקו מכל עמלו,

נפש עמלה עמלה לו,

אודה לה' על שנת עמלי,

דברי תורה של הרב שלי.