האמנם רש"י פשוטו של מקרא?

 בס"ד

האמנם רש"י פשוטו של מקרא? / לפרשת בראשית / מתורת רבינו משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

מגיל ילדות לימדו אותנו שרש"י הוא פשט המקרא, כמו שהוא לכאורה כותב בעצמו בכמה מקומות.

אולם כבר נכדו הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, מגדולי בעלי התוספות על התלמוד), הקשה עליו, שכן הוא מציג את פירושי הדרש של חז"ל – כאילו הם פשט!

נקח דוגמא מפרשתנו: אנו יודעים כי ישנה מצווה של פריה ורביה, כאמור בפרשה, בפרק הראשון:

 וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ;

למה מתכוון פשט הפסוק? האם זו ברכה (שיצליחו להביא ילדים רבים לעולם) או מצווה (חיוב וציווי להביא ילדים לעולם)?

עולם המצוות מתחיל מהר סיני. כל מה שנאמר קודם לכן, אינו פונה לאומה שאינה קיימת, אם כן, יותר נראה שמדובר על ברכה. יחד עם זאת – חז"ל לומדים לכאורה ממילים אלה את החיוב לפרות ולרבות. כיצד הדבר מסתדר? כותב ר' אברהם אבן עזרא:

ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא, כמו בבריאות המים, רק היא מצוה‎ העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

מה כוונתו?

השנה ננסה אי"ה ובלנ"ד ללמוד מתורתו של אחד מענקי התורה בדור הקודם, ר' כלפון משה הכהן זצ"ל (תרל"ד-תש"י, ג'רבא, טוניסיה) בספריו יד משה, דרש משה ועוד. חומר רחב ניתן למצוא עליו כאן.

וכך הוא מסביר את דברי ראב"ע:

וכוונתו ז"ל דרבותינו בעלי  המשנה מסורת בידם עד למשה מסיני כי הפריה ורביה היא מהתרי”ג מצות, ומפני שהתורה שבעל פה לא היתה כתובה כי אז לא היה רשות לכתוב כלום מהתורה שבעל‎ פה, לכן היו רבותינו הראשונים שמים איזה פסוק להסמיך אליו אותה המצוה או אותה‎ ההלכה ויהיה לסמך ולזכרון. 

פירוש: חכמי ישראל ידעו שהפשט כאן הוא ברכה לפריה ורביה. אולם, כדי שהלומד יחדד את הזיכרון של פרטי מעשי המצוות, חכמים הצמידו הלכות מהתורה שבעל פה, לפסוקים השונים.

את העקרון הזה, מחיל מוהרמ"ך (מורנו הרב ר' משה כהן) גם על שיטתו של רש"י:

ונראה לענ”ד דזו היא עצמה כוונת רש"י ז"ל אשר בכמה פסוקים וכמעט ברובם מפרש בכתוב מה שאמרו חז"ל במדרשים כאלו זהו פשוטו של מקרא, וכבר תמה עליו בזה רשב”ם וכתב שהודה לו רש”י בזה. ולענ"ד נראה דמראשית כזאת כיוון רש”י ז”ל לבאר לנו כל דברי רז”ל בש"ס ומדרשים באופן סמוך אל הכתוב לבל ישכחו דברי רז”ל ויהיה האדם זוכרם יותר כשהוא הוגה בתורה שבכתב ומגיע אליהם. אבל הפשט הגמור הוא מובן לכל מיניה וביה. ושוב כשנתווכח עמו רשב"ם הודה לו שראוי לחבר גם כן חיבור פשטיי גמור, כי ראה שיש בפשט עצמו חילוקי דיעות…. 

אכן רש"י ידע שפירושו הוא דרשי, כפי שמעיד רשב"ם נכדו! אולם רש"י בחר להביא מדרשי חז"ל על הפסוקים מסיבות פדגוגיות; לחבר בתודעת הלומד את המצוות לטקסט הפסוקים. אמנם ההלכה נלמדת אך ורק מהתורה שבעל פה, אולם כדי לחזק את תודעת וקיום ההלכה אצל הלומדים – רש"י מציג את הדרש, כפשט ההלכתי.

אולם, מנין התעורר צורך זה? האם הצורך הדידקטי הוא השיקול היחיד של רש"י? מוסיף הרב סברה נוספת:

ועוד נראה לענ”ד לבאר טעם רבותינו באסמכתות הללו משום דבימי רבותינו ז"ל רבו הקנאים הצדוקים, הביתוסים, השומרונים, המינים. והכופרים, שהיו מסיתים ומדיחים את עם ישראל. נגד הקבלה והמסורה בתורה שבעל פה, ולכן התחכמו משום עת לעשות לה' להראות לכל דבר ודבר יסוד מהמקרא כפשוטו או אינו כפשוטו לסתום פי שטן וכדי שלא יוסיפו בני עולה לענות בית ישראל,

ערעור על אמיתת תורה שבעל פה, קיים במשך אלפי שנים, וחז"ל נלחמו להגנתה. כאן אמנם מצאו כלי משמעותי: להצמיד את פשטי הפסוקים להלכות המסורות, ובכך למנוע ביקורת אפשרית.

האם זה ישר? מסיים הרב:

...ואין כזה שום חסרון ח”ו אחרי שהאמת והצדק הוא שהדין דין אמת הוא שכן קיבלו הדינים והמצות איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה מסיני כדאיתא (=כמובא, כמוזכר) במסכת אבות...

אין הדבר פוגע ביושר, כי ההלכה אמת כפי שנתקבלה מסיני, וזו הנקודה החשובה בויכוח ההוא.

למדנו אם כן, שפשוטו של מקרא שברש"י לעיתים אינו הפשט, אלא חיבור הלכתי-מדרשי-דידקטי, שבא לרומם את קיום וחיזוק קיום ההלכה באומה.