רושם ראשוני במפגש עם רמאי

בס"ד

רושם ראשוני במפגש עם רמאי / לפרשת ויצא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב אבינו בברחו מעשו שם פעמיו למשפחת אימו. הוא מגיע לבאר ושם מכיר את רחל. כעת עליו להכיר את משפחתה. הוא מספר לה כך  (כט, יב – יג):

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל  בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מדקדק רבינו:

הקושי מבואר, כי איך יאמר "כי אחי אביה הוא" והוא שקר מפורסם כי איננו בן אחי אביה רק בן אחות אביה. ועוד, שגם זה מיותר כי יספיק לומר כי בן רבקה הוא למען תכיר מה הוא לה. גם יקשה אומרו "ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב" וגו' הוא שפת יתר כי היה לו לקצר ולומר "ויהי כשמוע לבן את דברי בתו" וירץ וגו'

שואל רבינו כך: יעקב הוא בן אחי דודתה, ולא אחי אביה, כך שיש כאן חוסר דיוק. ועוד: למה הוא מייחס עצמו ללבן ולא לרבקה? ועוד: למה התורה מדגישה שמה שהניע את לבן לרוץ היה דווקא הנתון על כך שיעקב בן אחותו הגיע? בהמשך הדיבור יוסיף רבינו דיוק נוסף: מה המשמעות "שמע יעקב בן אחותו"? למה לא נאמר "על אודות" וכיוצא בזה, או בכלל להשמיט את המילה הזו? מחדש רבינו שיעקב היה מאד מדוייק בפרטים שמסר לבת דודו, רחל:

ויתכן שבהיות לבן מפורסם במרמותיו לאיש מעול וחומץ (=גזלן), רצה יעקב לגלות לה כי הוא גם הוא אחי אביה ברמאות, ולא נופל הוא ממנו, וזה לסיבת היותו בן רבקה אחותו, ורוב בנים דומים לאחי אמם, ולכן כשמוע לבן השמועה הזאת כי יעקב הוא בן אחותו הבין כי לא שקר עליו וגם לו בעל מזמות יקראו מטבע התולדה, וע"כ "וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו", להחניף לו מיראתו אותו פן יגבר ממנו ויפילהו בפח יקוש.

שמו של לבן ידוע ולא לטובה. הוא מוכר כרמאי. יעקב אבינו מבין שנכונה לו תקופה קשה, "אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני", ולכן הוא מציג עצמו כמי שמבין את שיטות הרמאות. לבן מבין בחכמתו את המסר, ומיד רץ ליעקב להציג לפניו קרבה מתרפסת שלא ייפגע בו.

ואומרו "וכי בן רבקה הוא" להודיעהּ טבעו ומדתו כי לפעמים משתמש ברמאות למי שיחפוץ לריב עמו ולהרע ולהציל את עצמו מפח יקוש וגם לפעמים משתמש ביושר לבב ותם דרך וכי בן רבקה הוא התמימה והישרה ויאחז צדיק דרכה להתהלך במישרים למי שיהלוך אתי בשלום ובמישור באופן כי עם עקש תתעקש ועם תמים תתמם.

התוספת של הביאור שהוא בן רבקה, בא לומר שמדובר על בחירה ולא חלילה על טבע, כמו אביה לבן. אין יעקב חי על שקריו. הוא רק נעזר בהם כדי להתגונן מאויביו. הסיבה שהוא נאלץ להציג את היכולת השלילית היא רק עקב בואו למקום זה, "בארם דבר ארמיקאית...".

כיוון אחר מסביר רבינו במילים "ויהי כשמוע..את שמע יעקב":

או...ירצה, את שמע תקפו וגבורתו בגללו את האבן מעל פי הבאר הוא לבדו ואין עוזר לו שמח בלבו כי אמר שזה יועיל לי מאד לרעות את צאני כי לזאת דרוש כח ואון לשמור הצאן מיד כל אויב ואורב בדרך ומיד חיות הטורפות, לכן "וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו" ולא אמר ויחבקהו וינשקהו, להורות כי תכלית החבוק הנשוק אינו רק (=אלא) "לו" להנאתו ולתועלתו ולא מצד אהבתו אליו, אך הוא בערמתו הסתיר את זו מיעקב והראה לו כי לו אין תועלת בו מאומה, אך ורק "כי עצמי ובשרי אתה", מחוק וגדר המוסר לאספך אל ביתי וכבד אכבדך מבלי יגיע לי שום תועלת ממך.

על פי כיוון זה, מי שבא ליצור רושם ראשוני חיובי הוא דווקא לבן. הוא יודע על יעקב אבינו ויכולותיו. הוא חושב אך ורק על התועלת שתצא לו מבואו של יעקב לביתו – רעיית צאנו. אמנם כדרכו של שקרן הוא מציג עצמו כאיש חביב ואדיב. התורה חושפת את שקריו במילה "לא" המופיעה בחיבוק ובנישוק, ואולם כוונת פעולות אלה היא "לו"-להנאתו של לבן (כמו שראינו במילה "לך-לך", וכן "שלח לך" שחז"ל דרשוהו "להנאתך").

אמנם ייתכן שאין שני הפירושים מקבילים אלא משלימים: יעקב אבינו משדר ללבן: באתי להיות כאן ואיני מתכוון להיות כלי משחק בידיך, ואילו לבן כרמאי מקצועי כבר עורך ליעקב את המבחן הראשון...