בס"ד
מה שלי ומה לא? / לפרשת
נשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
אחת מהפרשיות הקטנות
הטמונות בין פרשיותיה של הפרשה הארוכה בתורה, עוסקת בדיני מתנות כהונה. הפסוק
החותם את הפרשיה הוא (ה, י):
וְאִישׁ אֶת
קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.
פשט הפסוק
מלמד כי האדם הנותן את מתנות הכהונה רשאי להחליט לאיזה מהכהנים או הלויים ייתן את
מתנותיו. "טובת הנאה לבעלים", בשפה ההלכתית.
יחד עם זאת,
הכפילות בפסוק בולטת. מדוע מציינים פעמיים את השייכות של טובת ההנאה לאדם המביא?
רבינו מביא את דברי ר'
עזריה פיג'ו המתרץ את הכפילות:
הרב "בינה
לעיתים" ז"ל פי' ביתור אומרו "לו יהיה" שהעולם חושבים שמה שיש
להם גנוז ושמור בארגזם מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא שלהם, אבל מה שנותנים
לצדקה אינו שלהם, כי הוא איננו עוד ברשותם לשלוט בו,
אדם רגיל לבחון מה שלו
ומה לא שלו, לפי רמת השליטה שלו. מה שתחת ידו הוא מחשיב כשלו, ומה שכבר הוציא
מרשותו – אינו שלו. התורה באה לשנות את נקודת הראות הזו:
ולזה בא הכתוב לשלול זה
באומרו, כי ונהפוך הוא אלא "ואיש את קדשיו" אשר יקדיש לה' "לו יהיו",
אלו נקראים 'שלו' בעצם. "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", הוא הנקרא 'שלו',
כי הוא שמור לו במקום שאין היד שולטת בו, וכמאמר מונבז המלך אשר לא כן מה שיש
באוצרו איננו שלו כי היד שולטת בו וגם ימות ועזב לאחרים חילו ע"ש.
אחד מהמלכים הגויים בזמן
חז"ל המוזכרים לטובה הוא המלך מונבז. התלמוד (בבא בתרא יא, א) מספר עליו שהוא
הוציא המון מנכסיו המלכותיים לפרנס עניים בשעת רעב. בני משפחתו התרעמו עליו שהוא
מחסיר מאוצרות בית המלוכה. מונבז ענה להם שהוא שומר את הנכסים במקום גבוה ועליון
יותר, בגנזיו של הקב"ה. אומר הבינה לעיתים שהמקור למעשהו של מונבז הוא הפסוק
שלנו, "לו יהיה" – יישמר לבעלים - אם ייתן לה' ולכהן.
על בסיס זה מסביר רבינו:
בזה אני מבין מה שאמרו
חז"ל "כשמת שמואל הקטן אמרו מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם אחריהם,
עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם אחריהם, שמואל הקטן מת ולקח כל מחמדיו בידו".
ירצה (=כוונתם לומר) באו לתת ההבדל שיש בין המלכים ועשירים לבינו, כי המה במותם לא
ירד אחריהם כבודם ומקנה קניינם אשר רכשו בעמלם, כי עזבו לאחרים חילם. לא כן שמואל
הקטן, לקח כל מחמדיו בידו וברשותו, כי הרכוש הרוחני אשר רכש עלי אדמות מתורה ומצוות
ומעשים טובים הם ירדו עמו לקבר, להתענג בגן האלהים ולהתעדן בחיי נצח.
המדרש במסכת שמחות פרק ח
מצטט את דברי ההספד על התנא שמואל הקטן. חז"ל משווים בין הפרידה מאדם מכובד
ועשיר לעומת הפרידה מחכם כשמואל. המלכים והעשירים משאירים משהו לבניהם, ואילו
שמואל הקטן לא. פשט המדרש רוצה לומר שהעדרו של שמואל הוא מוחלט, אולם רבינו מוצא
בו כיוון אחר: המלכים והעשירים טרחו כל חייהם על כבודם וכספם, ומה הם לקחו איתם
לאחר מותם? כלום. עירומים באו ועירומים הלכו. שמואל לעומת זאת לא השאיר כאן כלום,
כי כל קניינו נמצא בעולמות הנצח. שכר תורתו, תפילותיו וצדקותיו. כשאדם ממקד את
חייו בנצח, הוא מבין מה המקום הנכון לעשות השקעות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה