אל תהיה זקן בחינוך!

 בס"ד

אל תהיה זקן בחינוך! / להפטרת פרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על מינויו של שלמה כמחליפו של דוד המלך, כשם שאברהם דאג לבניין הדור הבא על ידי השידוך של בנו יצחק עם רבקה. הרקע לנחיצות ההתערבות של דוד המלך במינוי היתה ניסיון ההמלכה העצמי של אדוניהו – דבר שלא אמור להיות (מלכים א, א, ה):

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

כבדרך אגב, מכניס הנביא רקע למעשה מחותף זה של אדוניה (שם פסוק ו):

(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

הוא גם אדם שלא שמע ביקורת מדוד אביו, הוא גם היה יפה במיוחד וגם היה הבן שאחרי אבשלום, נתון שניתן לפרש כך: דוד קונן על אבשלום קינה מרה ואף היה מוכן למות תחתיו, אם כן דוד בוחר באבשלום, ובהיעדר אבשלום – אדוניה הוא הבא בתור.

מכל מקום, רבינו מרחיב במשמעות הביקורת המונחת כאן כלפי היעדר הביקורת כלפי אדוניה (אות יד):

"ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" - פירש ב'מעינה של תורה' כי בעצם היה צריך הכתוב לומר "ולא העציבו אביו" בבנין הפעיל, ולמה נאמר "עצבו"?

הספר 'מעיינה של תורה' מקשה על לשון הפסוק: הרי מבחינה דיקדוקית היה מתאים לומר בבניין הפעיל "ולא העציבו", כי המסר אמור להיות: דוד לא גרם לאדוניהו עצב על טעויותיו! מחדש ה'מעיינה של תורה':

ברם (=אבל) לפעמים יש תוכחת המוסר קשה ביותר לבן, היא כאשר הבן משים אל לבו כי אביו הוא גדול וחשוב, ובמעשיו הרעים הוא ממיט חרפה עליו, ומתוך כיבוד אב הוא מונע עצמו ממעשים בלתי נאים. וזהו שאומר ולא עצבו אביו מימיו, הכוונה ההכרה שיש לו אב גדול וחשוב כדוד מלך ישראל לא הדאיגה מעולם את אדוניהו לאמר מדוע ככה עשית, שירגיש מוסר כליות ויקבול על עצמו מדוע ככה עשית? כי לא שם לבו לכך, עד כאן דבריו.

לא תמיד מוסר מגיע במילים. לעיתים האדם נוהג בדרך ראויה ונכונה מתוך כבוד למעמדו ולמשפחתו. המודעות להתנהגות המצופה ממנו גורמת לו לנהוג כך.

לא כך אצל אדוניה: הוא בנו של דוד מלך ישראל! אולם תובנה זו מעולם לא גרמה לו לשנות מעשים שאינם ראויים. הדברים הדרדרו עד כדי קירבה למרידה באביו – המלכה עוד בחייו!

רבינו מחדש כיוון אחר על בסיס רעיון זה:

ובדרך זו אפשר לפרש הכוונה "ולא עצבו אביו", שאדוניהו לא נעצב ולא פחד מצד אביו שיוכיחו "מדוע ככה עשית", וזה משום "מימיו" מצד ימיו של דוד שקפצה עליו זקנה, ובאותם הימים לא היה מתפקד יותר, לומר לו "מדוע ככה עשית".

המילה "מימיו" מתפרשת כאילו נאמר "מעולם", כלומר שדוד אף פעם לא העביר עליו ביקורת. אולם רבינו מסביר את האות מ' של "מימיו" כאילו נאמר "בגלל ימיו", כמו הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שמות ו, ט) בגלל קוצר הרוח. לפי זה משמעות הפסוק היא: אדוניה עשה ככל העולה על רוחו, עד מרידה במלך עצמו. וכי תשאל: האם הוא לא חושש מתגובת דוד אביו, המלך החזק של עם ישראל? עונה הנביא: ליבו של אדוניה לא העציב אותו, לא הדאיג אותו, כי דוד אביו היה כבר זקן ואין חשש שתהיה תגובה ראויה ורצינית.

כלומר, רבינו מעמיד לפנינו נקודה חינוכית משמעותית ביותר: האם החניך חש שיש מי שיכול לבלום את התדרדרותו? בהיעדר דמות כזו הוא יסיר מעצמו כל רסן כי הוא יודע שהוא מוגן מביקורת, ולא תוטל עליו אף ענישה! אין מסוכן מזה.

לא מדובר רק על זקנה פיזית, אלא גם זקנה התנהגותית, עייפות וכבדות. עלינו להיות ערים לנעשה אצל ילדינו ותלמידינו, לוודא שהם יודעים שעיננו פקוחה עליהם לטובתם, ומתוך כך הם עצמם יפעילו שיקול דעת ראוי ונכון כיצד להתנהג.