בס"ד
עם, קהל, או בני ישראל?
/ לפרשת בלק / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
עם ישראל עומד בשערי ארץ
ישראל, על גבול מואב. הם עטורים בניצחונות מול שני המלכים האימתניים סיחון ועוג.
מואב רועדים מפחד (במדבר כב):
(ג) וַיָּגָר מוֹאָב
מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד)
וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל
סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר
מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:
רבינו עומד על כמה קשיים
לשוניים (אות ב):
ראוי להעיר על שינוי
הלשון שבתחילה קראם 'עם' ולבסוף קראם 'בני ישראל' וגם הוא כפול, ... גם אומרו
ילחכו 'הקהל' - צריך טעם לשינוי הלשון עוד הפעם לקרותם בשם.
3 שמות שונים נקראים
ישראל בשני פסוקים אלה: עם, קהל ובני ישראל. מדוע? עוד שואל הרב על המילה
"עתה" – מה עניינה? מה השתנה בין "קודם" ל"עכשיו"?
הרב מציע פירוש מעניין
לסדר האירועים:
ויתכן כי מדרך ונימוס
המלכים המדיינים זה עם זה, אשר ינצח ישלול שלל ויבוז בז, הנה אז יתוסף על מספר
אנשי חילו בריבוי עצום, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם יתר השבויים שבואי מלחמה
ההם עם יתר מספר חיל צבאותיו ויהיו לעזר לו.
ייתכן והחוק בעבר היה
שכאשר מלך מנצח מלך אחר, לוחמי הצבא המפסיד הופכים להיות חיילים של המלך המנצח.
ממילא, הכח הלוחם הולך וגובר ממלחמה למלחמה.
והנה באמת עם בני ישראל
באותו עת היה מספרם קטון ודל כי שש מאות אלף רגלי מספר כזה במה נחשב לעמת מספר
גדודי העמים, ועל כן מואב בתחלה לא היה ירא מהם, כי עם קטון הוא. אבל כאשר ראה בלק
בן צפור "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" שהכום מכה רבה וישב ממנו שבי, כי
אז נתרבה מספרם לרוב מאד ע''י שבויי מלחמה שיהיו עתה בעוזרם לצאת לקראת נשק, אז "ויגר
מואב" וזה מסיבת "העם" שבויי האמוריים אשר לא מבני ישראל המה שנוסף
על מספר גדודם ונעשה רב מאד בכמות. מעתה בא מורך בלבבו פן ילחם בו ויכל לו.
אמנם עם ישראל היו 60
ריבוא גברים, אולם עליהם להלחם עם עמים רבים בכנען וסביבתה. לפני מלחמות סיחון
ועוג הצבא הישראלי עוד היה נראה בר שליטה. לאחר המלחמות – צבא השבויים הוסיף עצמה
אדירה לעם ישראל! השבויים מכונים בשם "העם", ואינם מבני ישראל.
וגם זאת אחרת "ויקץ
מואב מפני" איכות מעלת וחשיבות עם "בני ישראל", ועל ידי זה יהי
אלהים עמם והנצחון יעמוד לימינם.
יש גם מעלה רוחנית
מיוחדת קבועה בעם ישראל, וזה עצמו נותן יתר תוקף לצבא ישראל.
חיבור הדברים הללו – הוא
המפחיד את המואבים:
ולכן "ויאמר מואב
אל זקני מדין" לטכס עצה לקדם את פני הרעה. ואינו רחוק אצלי שהיתה מואב בימים
ההם ממשלת עם...
בשלב הזה מואב ומדין עדיין
ללא מנגנון של ניהול על ידי מלך, אלא יש מעין מועצת העם המנהלת את העמים הללו. דבר
זה מסביר מדוע היותו של בלק מלך מואב מופיע רק לאחר מכן, "ובלק בן ציפור מלך למואב
בעת ההיא", בעת ההיא, ולא קודם לכן (מדברי הרב באות א' לעיל). בצר להם הם
מתייעצים זה עם זה:
כי עתה משני סיבות אלו:
מסיבת כמותם שנתרבה כעת, ומסיבת איכותם מעלתם וחשיבותם בעיני אלהים "עתה"
בלתי ספק "ילחכו הקהל" בכללותם הם ושבוייהם ששבו מהאמורי ולכך קראם בשם 'קהל'
שם כולל שניהם יחד "את כל סביבותינו" ולא יניחו לנו שריד ופליט.
"עתה", עכשיו,
עם סיום הקרבות נגד סיחון ועוג, בזמן בו הצבא הישראלי המתוגבר, המחובר, המכונה
"קהל", אלו ואלו גורמים למואב לפעול ולהיערך למצב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה