בס"ד
הגנת נדרים / לפרשת מטות
/ מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
פרשת הנדרים מייקרת
ומעלה את ערכו של כח הדיבור. דיבורו של האדם מחייב! וכך אומרת התורה (ל, ג) :
אִישׁ כִּי
יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל
דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
הדיבור הוא כמו קודש,
לכן אין לחללו. אולם, מדוע לומר "יחל" ולא "יחלל"? הרי מילה
זו מופיעה בתורה בהקשר של שבת ועוד? כותב רבינו (אות ג):
"לא יחל דברו"
ולא אמר לא יחלל! יתכן כי נודע שכל מצוה שתתעורר נפש אדם לעשותה יזהר שלא יוציא
בשפתיו מה שמחשב בלבו לעשות, כי השטן עומד על ימינו לשטנו ולהטרידו ולמונעו לבל
יעשנה.
יש להזהר בעשייה
הרוחנית. כל דיבור על פעולה רוחנית עלול לגרום לכך שהיא לא תצא לאור מכיוון שישנם
צדדים שליליים במציאות שיימנעו מהדבר הטוב להתקיים. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי
מן העין – גם ברוחניות. ואם בכל זאת דברת על זה?
אך אם לא נזהר והוציא
הדבר ההוא מן השפה ולחוץ - יזהר לעשותה בזריזות ולא בעצלתיים תכף לאמירה עשייה, פן
שאור שבעיסה יעכב על ידו
יש למהר ולבצע מהר ככל
הניתן, לפני שייקפצו על האדם עיכובים שונים, בין אם זה מיצרו הרע, ובין ממונעים
אחרים. לפי זה מובן הפסוק יותר:
וזה אומרו "איש כי
ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו", מגיזרת 'תוחלת' לשון 'יחל' ישראל אל ה' ...ורצה
לומר שלא יתמהמה ולא יאחר הדבר לעשותו ולדחותו לזמן אחר, רק "ככל היוצא מפיו
יעשה" ותכף לאמירה – עשייה.
המילה 'יחל' נובעת
מהמילה 'תוחלת' וציפייה, שלרוב מיוחסת לפעולה רחוקה. כאן אין לעשות כך, אלא לפעול
ככל שניתן במיידי. אם נדרת התחל מיד בביצוע כוונתך הטובה.
והנה גם שאמרנו שלא
יוציא המחשבה ההיא לחוץ פן יעכבו על ידו, אך אם כבר התחיל במצווה יוכל לבטא בשפתיו,
כי זכות המצוה שכבר התחיל בה יכולה להגן לגמור המצוה בכי טוב בלתי עיכוב.
סיום הפסוק רומז כי עם
תחילת קיום הנדר הטוב, יש לנודר סייעתא דשמיא מיוחדת. זכות המצווה מגנה בעדו מכל
מפריע ומעכב. זה רמוז במילים "ככל היוצא מפיו", כלומר, גם אם הוציא את
דבר נדרו מפיו, אין לחשוש שמא יעכבהו יצרו, מפני שהתורה מבטיחה ש"יעשה".
פעולתו הטובה שכבר החלה להתקיים למעשה תסייע שהדברים יקויימו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה