קדושת שבת - לחרוצים בלבד!

 בס"ד

קדושת שבת – לחרוצים בלבד! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לפני שמשה רבינו פותח בהוראות הקמת המשכן לעם ישראל הוא מזהיר על שמירת קדושת השבת. אולם הציווי נפתח בפעולות האדם גם בימים שלפני שבת (שמות לה, ב):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'...

אם מטרת משה היא ללמד על מעלת השבת וקדושתה, מה הטעם בתוספת ההנחייה על שאר ששת הימים? כדי להסביר זאת, הרב צבאן מקדים שאלה בתהלים, פרק טו (נפש חיה, אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירשו בפסוק (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". דלכאורה תיבות "עושה אלה" נראים כיתרים.

מזמור טו בתהלים הוא מזמור המתאר מה הן המידות המעולות שהנוקט בהן יזכה לדבקות עם הקב"ה: הולך תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו, ועוד. בסוף המזמור מופיעות מילים מיותרות לכאורה, "עושה אלה לא יימוט לעולם". מה החידוש? הרי הפתיחה של המזמור כבר כתבה למה יזכה מי שילך בדרך טובה זו, ופרטה את המעשים והמידות הטובות!

אלא, שכך יש להבין: כל השבחים שנאמרו במזמור טו – הם רק למי שהניסיון רלוונטי לגביו, כפי שיפרט הרב:

ופירשו בכי חשיבות האדם וערכו כשיש בידו כל היכולת לחטוא בכמה דברים, והוא נזהר מהם בכלל צַיווי התורה. למשל: יהודי פשוט שאין לו גאוה, אין לו בזה שום ערך וחשיבות, כי במה יש לו להתגאות? לא כן מי שהוא חכם או עשיר או קרוב לממשלה, ובכל זאת הוא עניו זה באמת חשיבות. וכן השבח הניתן למי שנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח, ב) לא נאמר על סתם אדם פועל פשוט שאין לו ברירה אחרת, אלא נאמר על אדם שיכול ליהנות מתורתו אם בתפקיד של רב או עובד ציבורי וכיוצא, ובכל זאת הוא מוותר על הכל, והוא נהנה מיגיע כפיו זה באמת חשיבות. כמו כן מי שהוא עני אינו יכול לשבח עצמו שהוא אינו מקבל שוחד? כי מי הוא זה שיצטרך אליו ולעזרתו עד שיתן לו שוחד כדי להטות אליו חסד? אבל מי שהוא עשיר ומלוה לאחרים בהלואת חן וחסד בלי שום רבית אפילו של דברים, זה באמת יש לו שבת שכספו לא נתן בנשך. וכן מי שהוא בתפקיד רבני או להבדיל שופט עליון ואינו מקבל שוחד יכול לשבח עצמו שהוא שוחד על נקי לא לקח.

מתי ישובח אדם שאינו גאוותן? רק אם היתה לו סיבה להתגאות, כגון חכמה, עושר או קשרי שלטון. אם הוא אדם פשוט – על מה יתגאה?? וכן שבח לאדם הנהנה מיגע כפיו רלוונטי רק אם היתה לו אופציה אחרת. הוא הדין לאי לקיחת שוחד – עניין זה נוגע למי שיש לו מעמד ועדיין נמנע מלקחת. דוגמא נוספת: רק מי שהוא בעל יכולת להלוות לאחרים ראוי לשבח שהלווה ללא ריבית.

הוא הדין גם לעניין מעלת שמירת השבת:

וכן מי שהוא לומד בישיבה עם משכורת חודשית אין לו לשבח עצמו שהוא לומד תורה, או שהוא מתפלל במנין יום יום? או על שאינו עובד בשבת וכיוצא? כי דבר זה פשוט מאיליו שאין לו שום סיבה המניעתו שלא לעשות כנזכר. לא כן מי שעובד קשה וכל יום הוא צריך ללכת לעבודה בשעה מוקדמת, ובכל זאת הוא מזדרז לקום מוקדם להתפלל במנין, וכן כשחוזר מהעבודה עייף ורצוץ ובכל זאת הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה גם ערבית, אדם כזה יש לו חשיבות רבה וכמובן...

אם אדם כל השבוע לומד, שמירת השבת, וכן הקפדה על זמני תפילות ולימוד תורה – הם אצלו דבר המובן מאליו. האתגר כמעט ולא קיים (כמובן ששכרם הרבה מאד!). אדם שעובד קשה ששת ימי השבוע, שבזה תלויים חייו ופרנסתו, ולמרות זאת מקפיד על עצירה ומנוחה בעסקיו יום שלם – הוא איש המעלה! אצלו קדושת השבת מורגשת היטב!

לפי זה מובנות המילים שהיו נראות מיותרות, גם בתהלים וגם בפרשתנו:

ולזה דקדק לומר "עושה אלה" שהחשיבות היא מי שיכול לעשות אלה הדברים אך הוא נזהר מהם, אדם כזה לא ימוט לעולם. וזהו רמז הפסוק כאן "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", רוצה לומר רק מי שהוא עובד בששת הימים, והוא עסוק במלאכתו ומסחרו ובכל זאת "וביום השביעי יהיה לכם קודש", לנוח מכל סוגי עבודה, אדם כזה עושה "שבת שבתון" שקיים מצות שמירת שבת כהלכתה למהדרין...

"עושה אלה" ו"ששת ימים תעשה מלאכה", הם ביטויים המעניקים מעין רקע והסבר לסיבה לכך שאנו מעריכים אנשים החיים לפי הנורמות הגבוהות של המידות הטובות, ושל שמירת השבת כדת וכדין.