אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

כובשים או מקבלים?

 בס"ד

כובשים או מקבלים? / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיום פירוט כל העריות האסורות, מסבירה התורה את הרעיון: אם אתם רוצים את ארץ ישראל תצטרכו לעמוד בסטנדרטים של קדושה. הארץ אינה מסוגלת לקבל רשעות וטומאה על גבה. אם נעמוד במצופה מאיתנו, נזכה לרשת את ארץ ישראל.

יחד עם זאת, לשון ההבטחה תמוה קצת (כ, כד):

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

מדקדק רבינו: מי יורש? אנו יורשים אותה, כל הפעולה היא מצידנו? או שמא הקב"ה הוא זה שייתן לנו את הארץ, משמע אפילו ללא מאמץ?

כותב הרב (אות ח):

אפשר לפרש על דרך שאמר (דברים יד, כט) "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", שהאדם צריך להתחיל בכחות עצמו לעבוד ולהסתחר (=להתפרנס ממסחר) וכיוצא, ואז תחול עליו הברכה. ועל דרך שאמרו (זוהר בראשית רמד, א) "אתערותא דלתתא עביד אתערותא דלעילא".

רבינו בונה את הסברו על יסוד חשוב בזוהר: התעוררות מלמטה עושה התעוררות מלמעלה. אדם שרוצה לקדם דבר מה, וכן העם כולו הרוצה שדברים יתרחשו, חייב להתחיל את פעולותיו מלמטה, פעולות אנושיות ארציות והשתדלות מעשית, וזה בס"ד יגרום לכך שהקב"ה ישפיע עליו את השפע הדרוש או את ההצלחה המקווה. רעיון זה נמצא בפסוק בדברים, בו פעולת האדם ("מעשה ידך") ופעולת ה' ("למען יברכך") משתלבים באופן טבעי ופשוט.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ ישראל:

וזהו שאומר "ואומר לכם, אתם" בכחות עצמכם "תירשו את אדמתם", ואפילו לפי הטבע הדבר קשה להלחם נגד שלשים ואחד מלכים ועוד סיחון ועוג, כי כאשר תתחילו לרשת אדמתם, אז "אני אתננה לכם" לרשת אותה בכח עליון.

פעולת כיבוש הארץ מידם של הכנענים שטימאו את ארץ ישראל נראית רחוקה להשגה. בצירוף לעמי מזרח הירדן הדבר נראה קשה ורחוק אף יותר. מבטיח הקב"ה: תתחילו, ותראו את ישועתי ועזרתי. פעולת העם תעורר את ברכת ה'.

למעשה – מוסיף הרב – שעקרון זה מופיע גם בדברים רוחניים, כפי שלמדנו בסוף פרשת שמיני (יא, מד):

וזה רמז הפסוק "כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים", רוצה לומר להתחיל להתקדש מעט והשם יתברך יעזור לכם להיות קדושים. (הכי איתא במסכת יומא (ל"ט עמוד ב') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא).

עבודת ההתקדשות בעולם החומרי שלנו אינה קלה כלל ועיקר. לחיות חיים עם תודעה רוחנית גבוהה, ויצירת גדר מפני דברים שמשפילים את צלם האלוהים שבאדם – זה אתגר מחייב ומאתגר. כיצד נצליח?? מבטיח ה': "והתקדישתם", תתחילו לפעול, תתאמצו ליישם את האמור בהלכות המביאות לידי קדושה (שזה בעיקר ענייני אכילה וקדושת המשפחה), וה' יתברך יערה עלינו רוח ממרום לסייענו בתהליך זה, בדרך לדבקות עליונה.

איך באים אל הקודש?

 בס"ד

איך באים אל הקודש? / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הרושם שנותר בליבות בני ישראל לאחר מות בני אהרון, היה רושם בל יימחה. שני קדושים וצדיקים, שכל חטאם היה בתשוקה בלתי מרוסנת לדבקות אדירה בה' יתברך, מתו בשיאו של אחד הימים השמחים בהיסטוריה, יום חנוכת המשכן. העם הבין שהמשכן אינו מקום שמאפשר קלות ראש.

לימוד זה מוביל את רבינו לעיין בחובתנו על שמירת מקומות מקודשים (אות ג):

ואל יבוא בכל עת אל הקודש (טו, ב). אפשר לרמוז בזה מה שכתב מרן ז"ל (שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף א') "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטים בהם, ולא מטיילין בהם, ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים".

רבינו יוסף קארו בשולחנו הטהור פוסק את דברי חז"ל האוסרים התנהגות שאינה ראויה בתוך בית כנסת ובית מדרש. פעולות כמו קלות ראש (=ליצנות), שיחות לא ראויות וכיו"ב – מחללות את כבוד המקום. גם כניסה שאינה לצורך תפילה או לימוד אסורה. בית ה' אינו יכול להיות מחסה ומסתור לנוחות אישית. אומר הרב, שהלכות אלה רמוזות בפרשתנו:

וזהו שאומר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" רמז לבית הכנסת ובית המדרש שלא להכנס להם בכל עת שירצה, אם מצד הגשמים או החמה, או כדי לאכול ולשתות ולשוחח שיחה בטלה ושחוק והיתול. רק "בזא'ת", רמז לתורה שנאמר (דברים ד' מ"ד) "וזא'ת התורה", "יבוא אהרן אל הקודש", לבית כנסת ולבית המדרש ללמוד תורה, ולהתפלל, ולעבוד השם יתברך, וזהו "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה", להתפלל להשם יתברך לכפר עוון או חטאת, או ואיל לעולה, להתעלות בתורה ובמצות.

אהרון מוזהר בשביל כולנו: היו זהירים במקומות הקדושים! אל תבואו לשם בכל עת שנוח לכם, אלא רק בזמנים שהם לרצון ה', זמני לימוד ותפילה. המילה "בזאת" רומזת לתורה, והקרבנות רומזים לתפילה. התורה מדריכה אותנו לייצר יראת כבוד כלפי בית ה', ומתוך כך לנצל כל רגע במקום הקדוש לקרבת ה' ולהתעלות.