קונים תורה בזכות...המדבר!

 בס"ד

קונים תורה בזכות...המדבר! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפתיחה של חומש במדבר מתמיהה (א, א):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

יש כאן פרט מיותר! וכי לא ידענו שעם ישראל נמצא במדבר בשלב זה?

חז"ל כמובן התעוררו לכך, כפי שמביאם רבינו (אות ב'):

איתא במדרש (ילקוט שמעוני יתרו רמז רפ"ו) "בשלשה דברים (ניתנה) [נמשלה] תורה: באש, במים, ובמדבר".

המדבר על פי הדרוש מבטא משל לתורה, ולא רק מיקום. מה משמעות המשל?

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'הגיוני צבי' במאמר התנא באבות, "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר" וכו', דלכאורה התנא לא ביאר מה קבל מהלל ומשמאי! ופירש שאמרו רז"ל (אבות ב, ה) "ולא הקפדן מלמד", ו"דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז). אך לפעמים כדי להטיל אימה על התלמידים או על הצבור צריך להתנהג בתוקפנות,...וזהו שאמר רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הכוונה קבל ולמד להחזיק בשני קצוות,...עד כאן.

הרב מביא מדברי הרב צבי פרבר ז"ל בפירושו על אבות. שם הוא תמה על תיעוד חסר משמעות לכאורה: רבן יוחנן בן זכאי למד וקיבל תורה מהלל ושמאי. אבל לא מפורט – מה למד מהם? הרב פרבר מחבר שמדובר על תכונות מנהיגותיות שונות ואף הפוכות: נעימות וקפדנות. את שתיהן יש לאמץ כמנהיגים ומחנכים, והאמונות הגדולה היא התאמת התגובה לאירוע.

אומר רבינו, זה גם החידוש הרמוז אצלנו: כדי לקנות תורה יש להשתמש במידות שונות ואף הופכיות:

וזהו שאמר המדרש, "בשלשה דברים ניתנה תורה", רוצה לומר להיות נתונה ומסורה ביד האדם ללמוד וללמד: א) באש, להתנהג בתוקפנות כאש בוערת. ב) במים, בשפלות רוח. ג) ובמדבר, לשון דיבור,...

הדימוי של אש בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בתקיפות רבה בהוראת התורה ובמאבק ליישמה. הדימוי למים בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בשפלות רוח וללמד בנחת ומתוך ביטול עצמי. המדבר – עניין של דיבור, מנהיגות והנחלת התורה.

רבינו מוסיף עוד אפשרות, הנוגעת לקניין תורה:

והמפרשים ז''ל פירשו הכוונה שיש לו לאדם להחזיק בשלשה דברים כדי לזכות לכתרה של תורה, והם: א) באש. רמז לשקדנות וההתלהבות בלימוד התורה. ב) במים. רמז לענוה [כמו המים] שאין נזחלים אלא למקום נמוך. ג) במדבר. להסתפק בהכרחי.

האש המים והמדבר מייצגים התלהבות, ענווה והסתפקות במועט.

וזהו "וידבר ה' אל משה", זה התלמיד חכם הנקרא משה כידוע...וכדי לזכות לכתרה של תורה צריך להחזיק בשלשה דברים הנ"ל: א) "במדבר" - ההסתפקות. ב) "סיני" - רמז לענוה כמו הר סיני הנמוך מכל ההרים. ג) באהל מועד, לשקוד על דלתי התורה וימית עצמו באהל'ה של תורה.

אדם המאמץ את המידות הללו, מקדם קניין תורה איכותי ועמוק יותר, מתוך הסתפקותו, ענוותנותו והתלהבותו.

של מי הכסף שלי?...

 בס"ד

של מי הכסף שלי? / לפרשת בהר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתונ מרבה במצוות העוסקות בדאגה לרווחת ועזרת הנזקיים. אחת המצוות הגדולות היא מצוות הלוואה.לעיתים היא אף קודמת למצוות צדקה! לשון התורה (ויקרא כה, ל):

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:

לכאורה ישנה כאן מילה מיותרת: "עימך". אם מדובר על יהודי שידו חלילה מתמוטטת, מצב פרנסתו רע, מהו ההבדל אם הוא עימך או לא? מבאר רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך שפירשו חז"ל הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שהקדוש ברוך הוא נתן אצלך חלקו של העני בפקדון, ומה שאתה מלוה לו, משלו הוא מלוה, ולכן לא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך.

יש רעיון יסודי שאומרים חז"ל: העשיר בעל הנכסים הוא לעיתים צינור של ברכה לאנשים אחרים. הוא מהווה רק בריכה ומקור שפע. גם מה שנראה שלו, לעיתים נועד לשמש אחרים, והוא  - העשיר – אינו אלא שומר, בעל פיקדון. הרמז לרעיון זה הוא המילה "עימך" המוזכר שם גם כן.

וזהו רמז הפסוק, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו", אל תחשוב שכספו הלך? אלא נמצא "עמך" כפקדון, ואתה צריך והחזקת בו שלא יתמוטט.

המילה "עימך" המופיעה אצלנו נמצאת צמודה למילים "והחזקת בו", כביכול מסבירה התורה: מנין תחזיק בו? ממה ש"עימך", הכסף עימך (ולא העני כפי שאולי היה נלמד מפשט הפסוק). הוא אצלך מונח כפקדון. אם תזכה למלא את תפקידך זה, הרי שבזה תוכר כשומר נאמן, ותהיה מקור ברכה הגדל ומתרחב בע"ה.

עמל תורה: רוחני וגם פיזי!

 בס"ד

עמל תורה: רוחני וגם פיזי / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ברכת ה' מובטחת להולכים בחוקות ומצוות ה' (ויקרא כו, ג-ד):

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

חז"ל פרשו שההליכה בחוקות ה' המדוברת כאן היא עמל תורה, ועל , וכפי שמביא רבינו את דברי רש"י (אות ד):

...כתב רש"י ז"ל "אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו, הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים", עד כאן.

רש"י בעקבות חז"ל מחבר את שני חלקי הפסוק כתהליך אחד: עמל תורה המביא לידי מעשה, הוא זה שיגרום לבואן של כל הברכות בעזרת ה'.  אולם יש לדייק בלשונו של רש"י:

דקדקו חז"ל מה לשון "עמלים" והיה צריך לומר 'שתהיו לומדים בתורה', וכן אחר כך יאמר 'הוו לומדים בתורה על מנת לשמור ולקיים'.

אם מדובר על לימוד תורה, מדוע חז"ל מיקדו זאת בעמל (כלומר: הדרך) ולא בלימוד (כלומר: המטרה)? אלא שחז"ל רמזו משהו מעבר לכך:

ויש לומר, הכוונה שלא להתעצל מללכת למקום תורה, אם זה דרשה או שיעורי תורה שזה מתייחס אליו לשון עמל ויגיעה, וכן "ואת מצוותי תשמרו", מלשון (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", שענינו צפייה לעתיד, כך בקיום המצות על ידי שתהיו עמלים בתורה ומזדרזים ללכת לכל מקום שיש לימוד, תהיו מצפים מתי יבואו לידכם, ומיד תזדרזו לקיימם.

התלמוד במסכת ברכות (ו, ב) אומר "אגרא דפרקא – ריהטא", מסביר רש"י:

אגרא דפרקא - עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם - היא שכר המרוצה...

רוב הציבור שאינו לן באוהלה של תורה, לא תמיד יכול להגיע לעמל תורה במשמעות של העמקה וניתוח למדניים. מחדש התלמוד, שאצלם עיקר השכר הוא על הריצה לשיעור, ל'פרקא'. אולם יכולה להתגנב מחשבה, שמא לא בזכותם תתברך הארץ... רומזת התורה: גם עמל ריצה, המלווה בתשוקה וציפייה ליישום הנלמד, גם מביאים את ברכת ה' על עמו וארצו. אשריהם ישראל שכולם שותפים בבניין העולם ובברכתו!

אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

כובשים או מקבלים?

 בס"ד

כובשים או מקבלים? / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיום פירוט כל העריות האסורות, מסבירה התורה את הרעיון: אם אתם רוצים את ארץ ישראל תצטרכו לעמוד בסטנדרטים של קדושה. הארץ אינה מסוגלת לקבל רשעות וטומאה על גבה. אם נעמוד במצופה מאיתנו, נזכה לרשת את ארץ ישראל.

יחד עם זאת, לשון ההבטחה תמוה קצת (כ, כד):

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

מדקדק רבינו: מי יורש? אנו יורשים אותה, כל הפעולה היא מצידנו? או שמא הקב"ה הוא זה שייתן לנו את הארץ, משמע אפילו ללא מאמץ?

כותב הרב (אות ח):

אפשר לפרש על דרך שאמר (דברים יד, כט) "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", שהאדם צריך להתחיל בכחות עצמו לעבוד ולהסתחר (=להתפרנס ממסחר) וכיוצא, ואז תחול עליו הברכה. ועל דרך שאמרו (זוהר בראשית רמד, א) "אתערותא דלתתא עביד אתערותא דלעילא".

רבינו בונה את הסברו על יסוד חשוב בזוהר: התעוררות מלמטה עושה התעוררות מלמעלה. אדם שרוצה לקדם דבר מה, וכן העם כולו הרוצה שדברים יתרחשו, חייב להתחיל את פעולותיו מלמטה, פעולות אנושיות ארציות והשתדלות מעשית, וזה בס"ד יגרום לכך שהקב"ה ישפיע עליו את השפע הדרוש או את ההצלחה המקווה. רעיון זה נמצא בפסוק בדברים, בו פעולת האדם ("מעשה ידך") ופעולת ה' ("למען יברכך") משתלבים באופן טבעי ופשוט.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ ישראל:

וזהו שאומר "ואומר לכם, אתם" בכחות עצמכם "תירשו את אדמתם", ואפילו לפי הטבע הדבר קשה להלחם נגד שלשים ואחד מלכים ועוד סיחון ועוג, כי כאשר תתחילו לרשת אדמתם, אז "אני אתננה לכם" לרשת אותה בכח עליון.

פעולת כיבוש הארץ מידם של הכנענים שטימאו את ארץ ישראל נראית רחוקה להשגה. בצירוף לעמי מזרח הירדן הדבר נראה קשה ורחוק אף יותר. מבטיח הקב"ה: תתחילו, ותראו את ישועתי ועזרתי. פעולת העם תעורר את ברכת ה'.

למעשה – מוסיף הרב – שעקרון זה מופיע גם בדברים רוחניים, כפי שלמדנו בסוף פרשת שמיני (יא, מד):

וזה רמז הפסוק "כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים", רוצה לומר להתחיל להתקדש מעט והשם יתברך יעזור לכם להיות קדושים. (הכי איתא במסכת יומא (ל"ט עמוד ב') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא).

עבודת ההתקדשות בעולם החומרי שלנו אינה קלה כלל ועיקר. לחיות חיים עם תודעה רוחנית גבוהה, ויצירת גדר מפני דברים שמשפילים את צלם האלוהים שבאדם – זה אתגר מחייב ומאתגר. כיצד נצליח?? מבטיח ה': "והתקדישתם", תתחילו לפעול, תתאמצו ליישם את האמור בהלכות המביאות לידי קדושה (שזה בעיקר ענייני אכילה וקדושת המשפחה), וה' יתברך יערה עלינו רוח ממרום לסייענו בתהליך זה, בדרך לדבקות עליונה.

איך באים אל הקודש?

 בס"ד

איך באים אל הקודש? / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הרושם שנותר בליבות בני ישראל לאחר מות בני אהרון, היה רושם בל יימחה. שני קדושים וצדיקים, שכל חטאם היה בתשוקה בלתי מרוסנת לדבקות אדירה בה' יתברך, מתו בשיאו של אחד הימים השמחים בהיסטוריה, יום חנוכת המשכן. העם הבין שהמשכן אינו מקום שמאפשר קלות ראש.

לימוד זה מוביל את רבינו לעיין בחובתנו על שמירת מקומות מקודשים (אות ג):

ואל יבוא בכל עת אל הקודש (טו, ב). אפשר לרמוז בזה מה שכתב מרן ז"ל (שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף א') "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטים בהם, ולא מטיילין בהם, ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים".

רבינו יוסף קארו בשולחנו הטהור פוסק את דברי חז"ל האוסרים התנהגות שאינה ראויה בתוך בית כנסת ובית מדרש. פעולות כמו קלות ראש (=ליצנות), שיחות לא ראויות וכיו"ב – מחללות את כבוד המקום. גם כניסה שאינה לצורך תפילה או לימוד אסורה. בית ה' אינו יכול להיות מחסה ומסתור לנוחות אישית. אומר הרב, שהלכות אלה רמוזות בפרשתנו:

וזהו שאומר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" רמז לבית הכנסת ובית המדרש שלא להכנס להם בכל עת שירצה, אם מצד הגשמים או החמה, או כדי לאכול ולשתות ולשוחח שיחה בטלה ושחוק והיתול. רק "בזא'ת", רמז לתורה שנאמר (דברים ד' מ"ד) "וזא'ת התורה", "יבוא אהרן אל הקודש", לבית כנסת ולבית המדרש ללמוד תורה, ולהתפלל, ולעבוד השם יתברך, וזהו "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה", להתפלל להשם יתברך לכפר עוון או חטאת, או ואיל לעולה, להתעלות בתורה ובמצות.

אהרון מוזהר בשביל כולנו: היו זהירים במקומות הקדושים! אל תבואו לשם בכל עת שנוח לכם, אלא רק בזמנים שהם לרצון ה', זמני לימוד ותפילה. המילה "בזאת" רומזת לתורה, והקרבנות רומזים לתפילה. התורה מדריכה אותנו לייצר יראת כבוד כלפי בית ה', ומתוך כך לנצל כל רגע במקום הקדוש לקרבת ה' ולהתעלות.